Dance yourself
dance life
זהירות! ממכר..
אני רוצה שתעצמו רגע עיניים ותנסו להיזכר באיזו מסיבה שהייתם, שבה רקדתם הכי חופשי שלכם, בלי עכבות, בלי לחשוב איך אתם נראים ומה אחרים חושבים עליכם או על איך שאתם רוקדים..
איזה כיף זה היה, אה?
תחושה של אופוריה אפפה אתכם, תחושה שאתם אחד עם המוזיקה, מתמסרים אליה, מתענגים על כל צליל, מתרגשים, נכנסים לטראנס, מעין מדיטציה של שעות..
אני מזמינה אתכם לחוות את התחו
שות האלה שוב ולגרום לזיכרון המתוק הזה להיות המציאות וחלק בלתי נפרד מחייכם.
אני רוית, בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה ארגונית-תעסוקתית ובתהליך התמחות בפסיכולוגיה חינוכית בחמש השנים האחרונות. אבל קודם כל ולפני הכל, אני רקדנית.
תמיד אהבתי לרקוד, בתור ילדה הייתי בחוג ג'אז ולאורך השנים נהניתי לרקוד באירועים שונים, אבל אף פעם לא ראיתי את הטייטל "רקדנית" כקשור אליי.
לפני שנתיים וחצי נתקלתי במקרה בג'אם בלוז שהשאיר אותי פעורת פה ומאז ועד היום אני פוקדת אותו, פעמיים בשבוע, וזה רק נהייה יותר ויותר טוב. בהתחלה הייתי יושבת ומסתכלת על האצבעות של הנגנים שזזות במהירות האור והתענגתי על הצלילים שהם מפיקים, כולי קנאה מהיכולת שלהם לבטא את עצמם דרך הצלילים המדהימים האלה, בהרמוניה מושלמת.. לאט לאט התחלתי להתנועע בכסא ואחרי לא מעט זמן גם קמתי ממנו והגוף שלי התחיל לזוז ולהתמסר למוזיקה. בינתיים התחלתי לצאת גם למסיבות טכנו והתאהבתי. אבל הרגע שבו גיליתי את הבלוק, הוא הרגע ששינה את חיי. הסאונד של הבלוק, שנחשב לטוב בעולם, יחד עם הדי ג'ייאים הכל כך מוכשרים שניגנו יצירות מופת, גרמו לי לתענוג צרוף. הגוף התמסר יותר ויותר למוזיקה והתנועות שהפיק הסתנכרנו איתה באופן שלא הצלחתי להבין. התמכרתי. ממסיבה למסיבה היה לי יותר ויותר כיף והריקוד שלי הלך והתפתח, השתכלל והתעדן. אני זוקפת את זה הן לכך שפשוט לא הפסקתי לרקוד מאז וגם לכך שכל פעם נתתי לעצמי יותר חופש ולגוף נהיו חיים משלו.
אין לי מושג מה הוא הולך לעשות ותוך כדי הריקוד אני מוצאת את עצמי מופתעת מהדרך שבה הוא זז לכל ביט ומצליח לבטא את הרגש שהמוזיקה מעבירה. לכל צליל היה את התנועה המדויקת שלו וכל יום גיליתי, ועדיין מגלה, תנועה חדשה. החיוך מתפרש על הפנים, הלב מתרחב והנפש באופוריה.
החלום שלי הוא שכמה שיותר אנשים יחוו את התחושות שאני חווה כשאני רוקדת, או תחושות קרובות/דומות.
וזה אפשרי. בלי אלכוהול ושאר ירקות. רק אתם והמוזיקה.
ככל שהזמן עבר, הבנתי יותר ויותר שזה הייעוד שלי. הרגשתי שקיבלתי מתנה ושאני רוצה להעביר אותה הלאה. חשבתי על דרכים לעשות זאת והגעתי למסקנה שבקבוצה קטנה, בה נוצר אמון בין חברי הקבוצה ואין שיפוטיות, יכול להתפתח תהליך נפלא בו אנשים יוכלו לאט לאט להיפטר מהעכבות שלהם ולתת לעצמם יותר ויותר חופש. כאשר הם יצליחו לרקוד באופן חופשי בקונסטלציה הזאת, יהיה להם קל לאין שיעור להגיע לדרגות החופש הללו גם בעולם האמיתי, בבלוק, בבלוז או בחתונה.
