11/05/2013
לילה טוב
זאת אור ואני כותבת את הפוסט הזה כי הדברים האלה צריכים להיאמר.
אני רק מבקשת כמה דברים לפני זה, אני מבקשת שתכבדו את זה כי אני באה ממקום כנה לגמרי, ורק כדי שתהיו מעודכנים בהכל ולא תרגישו שנעלמנו לכם.
בבקשה, לא לקלל או לנסות להעליב, זו לא מלחמה. תגובות נאצה כן יימחקו כי אני לא מכוונת למקום כזה.
תקראו עד הסוף, נסו להבין רק את המקום שלנו ואיך זה להיות בנעליים שלנו. מה שאני (וכולנו בג'וקרפייס) עוברים ביומיים האחרונים הוא לא קל בשום צורה.
אנחנו עובדים על הפסטיבל הזה מעל לחצי שנה. אנחנו השקענו בו ימים כלילות, כסף מהכיס האישי שלנו, התפטרנו מהעבודות שלנו, חרשנו את כל הארץ וביקשנו עזרה מכל מי שיכולנו.
אני באופן אישי שמתי את כל כולי בזה במטרה לא לשקוע באבא שלי שנפטר לפני שנה.
החיים שלי הפכו להיות הספרינגברייק. בלי הפסקה, תמיד ובכל הכוח.
על פי חוק? ג'וקרפייס לא שייך לי. אני לא מנכ"ל.
את ההפקה הזו גם לא ניהלתי בעצמי. אני ניהלתי את הפקת MMF בנובמבר האחרון ושם תפקידי כ"בוס" נגמר. אני חברת הפקה כמו כל שאר הצוות.
אתם מחפשים אותי טלפונית, פייסבוק, ובכל דרך שהיא - אני לא בורחת, נסו להבין מה עובר עלינו בימים האחרונים.
נכנסנו לחובות שאי אפשר לתאר. החיים שלנו נעצרו. אנחנו עומדים מול 6 להקות ענק, מנסים להסביר מה קרה.. מה השתבש.
מה שקרה זה שהקהל היה הססן. אפשר להבין, במאה אחוז אפשר להבין. המכירות קפצו רק מתחילת החודש האחרון והדבר גרם לנו להפוך עולמות - רק לא לבטל!
ביטול הייתה מילה גסה. הדברים יצאו משליטה ביומיים האחרונים. הוחלפה חברת הגברה ברגע האחרון, נוצר איחור בלוח הזמנים.
אחת הלהקות החליטה שהיא לא רוצה להופיע אם יש איחור של שעה וגרמה לאיחור קריטי של עוד כ-3 שעות.
החלטנו לפתוח שערים למרות הכל ב19:00. היינו מספיקים לעשות את זה. נלחמנו בשיניים כדי להצליח.
זה ללא ספק, היום הכי קשה שחווינו בג'וקרפייס וכחברים.
משטרת ישראל הגיעה למקום בשעה 16:00 וראתה מעל לאלף איש בנמל מחוץ להאנגר 11.
ברגע שהבינו שיש שינוי בפתיחת הדלתות (מחמש לשבע) הם החליטו לקחת את האישורים שלהם חזרה ולסגור את המקום מבחינה ביטחונית.
אתם מבינים את האבסורד? האירוע עמד להתקיים! אם לא ה"פרקו את העסק" של משטרת ישראל, היינו אחרי אירוע מדהים עכשיו. היינו כ"כ קרובים לעבור את זה וזה פשוט התפוצץ לנו בפנים!
בכל הזמן הזה, אני נמצאת במלון מרינה עם הלהקות, מנסה להילחם בלוח הזמנים. להציל מה שאפשר. מחוץ להאנגר 11 מתקהלים עוד ועוד אנשים.
אני רוצה לקבור את עצמי ויותר מעל עצמי, כואב לי על הקהל. כ"כ לא רצינו לאכזב אתכם, עבדנו על זה כ"כ קשה רק בשבילכם. אין בעסק הזה כסף. לא בסצנה הזו.
אף אחד לא בורח. אנחנו בישראל, לא ברחנו ואנחנו לא בורחים לחו"ל בניגוד להרבה שמועות הזויות. אף אחד לא ניסה לעבוד עליכם, כל הלהקות הרי כבר כאן, למה לנו?
לא היינו מטיסים 6 להקות מרחבי העולם לישראל בשביל לשבת איתם לבירה. זה לא שווה את זה.
כל שמועה ששמעתם היא שקר מוחלט! כל האמת נמצאת אך ורק בפוסט הזה. ממני, אליכם. מהבן אדם שנשם את הפסטיבל הזה מבוקר עד ערב. אני כנה איתכם יותר ממה שהייתי אי פעם.
אנחנו גם לא מסננים אתכם. אנחנו צריכים להתמודד עם הרבה דברים שעשינו ולא נחים לשניה. אנחנו מבטיחים שתקבלו את הפיצוי הכספי חזרה. כל שקל.
אנחנו כמוכם - המומים ומזועזעים. לא ככה דמיינו את היום הזה. חיכינו לו כמו שלא חיכינו לשום דבר בחיים שלנו, רצינו לעשות טוב. רצינו לעשות שינוי.
אנחנו משקיעים את הנשמה בפיתרון והוא גם יהיה.
זכותכם המלאה לכעוס, במקומכם היינו כועסים גם. אבל אנחנו מבקשים שגם תבינו. אנחנו קורבנות של הנסיבות.
כ"כ חבל לי שזה הגיע למקום אלים מילולית ופיזית. שאנחנו נאלצים לקבל איומים על החיים שלנו כי ניסינו לשים את ישראל על המפה? כי אנחנו אוהבים את הסצנה הזו ואת המוזיקה הזו יותר מאת שאר העיסוקים שלנו?
כן, נכשלנו. אבל אנחנו לא נברח לכם. אנחנו לא כאלה.
