20/08/2020
כשהייתי קטנה כולם צחקו על הידיים שלי
ואמרו שהן דומות לידיים של הגברים
מרוב שהן גדולות ושהאצבעות שלי ארוכות,
ואני האמנתי לזה..
עד כדי כך שראיתי שהן מכוערות!
ולא הייתי מסוגלת אפילו לשים טבעות
כי ראיתי רק אצבעות ארוכות וגדולות
שאף טבעת לא תיכנס בהן!
הייתי מחביאה את הידיים שלי בכיסים של המכנסיים והקפוצ’ונים,
אפילו בחורף ולמרות שכל כך אהבתי לשים כפפות,
לא העזתי כי הן בעיניי רק הבליטו את הגודל גם אם קפאו מקור.
בגיל ההתבגרות התחלתי להאריך את הציפורניים שלי
וראיתי שזה מעדן את כף היד
ומאז לא וויתרתי על הציפורניים!
עד יום אחד.. לא נעים במיוחד, גשום
בנסיעה ארוכה, מתל אביב לראש פינה
התחשק לי לשמוע את קולו של הגשם מהדהד על הרכב
כיביתי את המוזיקה
והקשבתי.. לגשם, לרוח, למים, לטבע.. לעצמי
ואז.. ומבלי לחשוב פעמיים
פתחתי את החלון, והוצאתי את היד שלי
כן,כן!
למרות הקור, וטיפות הגשם שנכנסו אל תוך הרכב
והרטיבו לי את הג’קט
לא היה אכפת לי באמת!
כל כך רציתי להרגיש את הגשם
להרגיש את כוחו של הטבע
וכאן!! היום הזה, הרגע הזה
גרם לנקודת מהפך בחיי
מאז ועד היום
התחלתי לחוש כל דבר דרך הידיים
כל אובייקט שרציתי לצלם
כל ירק שרציתי לאכול
התחלתי להרגיש את האנשים שאני אוהבת יותר עם הידיים
את הפנים שלהם, במיוחד הלחיים
ובכל נסיעה, אני חייבת להוציא יד מהחלון
להרגיש את הרוח, ואת הגשם.. כשיש
התחלתי להעריך את הידיים שלי,
ולראות שהן יפות, גם בלי טבעות
וגם כשהציפורניים קצרות
מכיוון שהתחלתי להבין
את כמות הרגש העצום שיש בתוכן
כמות הרגש שהן יכולות לשדר אלי
לתוך גופי.. לתוך נפשי
רק ממגע אחד בודד.. עמוק.. אמתי
ואולי זאת הסיבה למה התחלתי להתעניין
באמנות פלסטית
אני עד היום לא יודעת
אבל יש משהו שם שמושך אותי
להרגיש את החומרים ואת הטקסטורות השונות
ללוש, לערבב,
לפסל, לייצר..
גם אם זה אומר שהדיים היפות שלי יתלכלכו
זה חלק מהאמנות
אחרת לא מרגישה באמת
שהבעתי את כל כולי ליצירה
ידיים זה חן