Fulcro theatre

02/04/2025

ראיון של דאשה שאמינה על ההצגה No Name. ההצגה הקרובה ב-26 אפריל.

https://fulcrotheatre.co.il/noname/ru

02/04/2025

מה זה פולקרו – חלק ב'

המשך הפוסט הקודם עם קטעים ממאמרה של אולגה לוויטן לביטאון התיאטרון הלטבי.

"אמירתם של אנשי פולקרו שתיאטרון הוא 'מעבדה של חיים' מתאימה לחלוטין לרוח התיאטרון העצמאי בישראל."

שחקני פולקרו, שחוו את הטראומה של מלחמת פוטין וההגירה בעקבותיה, נתקלו שוב בפחד ובכאב בעקבות מתקפת חמאס, המלחמה המתמשכת, וגלי השנאה הגזענית ששוטפים את העולם.

ההפקה האחרונה של פולקרו, "החתונה מבוטלת", היא ניסיון לדבר על הנושאים האלה. המחזה מבוסס על טקסט מקורי של אלינה פרקש, בשיתוף פעולה עם ז'ניה ברקוביץ' (שכתבה שירים למחזה בזמן מעצרה).

במחזה שתי עלילות מקבילות: חקירה תיעודית של אירועי הירושימה, ורשימות יומן של המחזאית שמתארות את מחשבותיה ותחושותיה כשהיא וילדיה חווים אזעקות וטילים בישראל.

שתי העלילות מחזקות זו את זו. האם, או המחזאית, מזועזעת מהתגובה של העולם למה שמתרחש. (...) היא שואלת את עצמה שאלה מחרידה: האם היא חייבת לבחור בין חיי ילדה לחיי ילד פלסטיני? באותו הרגע היא, בניגוד לרצונה, הופכת למפלצת. עצם זה שהשאלה הזו מתעוררת – מוצג כמפלצתי.

הבמאית דאשה שמינה מדגישה: "אין לנו תשובה לשאלה של הגיבורה. אנחנו רק יודעים שמי שגרם לה להישאל – הוא המפלצת." אני יכולה רק להעריץ את העומק והטרגיות של דבריה.

כששמינה מדברת על עתיד התיאטרון, היא מזכירה את המחזאי הישראלי המפורסם ביותר – חנוך לוין, הידוע בפאתוס האנטי-מלחמתי הברכטיאני שלו. תיאטרון פולקרו מתכנן לעבוד על מחזהו המוקדם של לוין "אתה ואני והמלחמה הבאה", ולהעלות אותו בעברית, תוך שמירה על נושא האנטי-מלחמה והעמקת הדיאלוג עם התרבות של המולדת החדשה שלהם.

המעבר של תיאטרון פולקרו מסנקט פטרבורג לתל אביב הוא גם סיפור הצלחה וגם תיאור של מצב טראגי אליו נקלעים אמנים בעולם של ימינו. לא רק הקושי להשתלב בסביבה חדשה קיים פה, אלא גם חוסר היכולת להבין את הטוב והרע באותם מושגים של פעם. מלחמות, מוות, איום ממשי ודילמות מוסריות – הם לא רק הרקע של אמני פולקרו, אלא החומר האמנותי שלהם.

הסיפור הישראלי של פולקרו שונה מהרבה נרטיבים אחרים של אמנים דוברי רוסית בתפוצות. זה סיפור של קבוצה שנשארה נאמנה למה שהתחילה בסנקט פטרבורג, והיא עדיין רואה את דרכה האמנותית בדגם של קהילה תיאטרונית. זה מבדיל את פולקרו מהתיאטרון העצמאי הישראלי, שבדרך כלל נבנה סביב אמנים יחידים או קבוצות קטנות.

הקוסמופוליטיות של פולקרו נטועה בזהות האמנותית שלהם, שמחליפה זהות לאומית או תרבותית, אך כוללת בתוכה תפקיד חברתי שמלווה את האמנות התיאטרונית. קוסמופוליטיות זו מתחברת לפתיחות של הקהילה האמנותית הישראלית ותורמת להבנה הדדית בין הצדדים השונים.

https://teatravestnesis.lv/article/1092-parcelsanas

02/04/2025

מה זה פולקרו – חלק א'

"בתוך המצב המורכב הנוכחי, התיאטרון הופך לאמצעי תקשורת וגם לאפשרות הישרדות."

אנחנו רוצים לשתף מאמר גדול של ד"ר לפילוסופיה וחוקרת תיאטרון אולגה לוויטן, שפורסם בביטאון התיאטרון הלטבי.

אנחנו מפרסמים קטעים וקישור לכתב העת 🤍

תיאטרון פולקרו וחופש הביטוי

באוקטובר האחרון, חגג בתל אביב את יום הולדתו הרביעי אנסמבל התיאטרון פולקרו, בעל השם המסקרן.

בשנת 2022 עזבו חברי פולקרו את רוסיה במחאה על המלחמה. הם לא רצו להיות חלק מהרוב הדומם.

בניגוד לאמנים אחרים שעזבו את רוסיה, הם הגיעו לישראל כקבוצה מאוחדת עם תכנית אמנותית מגובשת ורצון לפתח אותה בארץ חדשה.

בתל אביב, פולקרו החיו את ההצגות "בדיחה" ו-Die Blumen על בימת תיאטרון תמונע. אף על פי שמדובר במקום שונה מהחלל התעשייתי בפטרבורג, האווירה של תיאטרון ניסיוני נשמרה.

קברט "בדיחה" מבוסס על מכתבים ושירים של אסירי גולאג, ו-Die Blumen – על להיטי שנות ה-30 בגרמניה, כולל מוזיקה של קורט וייל. בשתי ההצגות נעשה שימוש בשפה תיאטרונית שמשלבת אסתטיקה אנרכיסטית של פאנק רוק עם פרובוקציה של קברט. השחקנים – שהם גם מוזיקאים, זמרים ורקדנים – שוברים את הגבולות בין הבמה לקהל, סוחפים את הצופים אל תוך ההתרחשות ומרשימים בעוצמה שלהם.

בתיאטרון הישראלי העצמאי מדברים לעיתים קרובות על טראומות מלחמה, אבל הצורה הקרנבלית של זעם שמציג פולקרו – היא נדירה. אפשר להשוות אותה רק לטקסטים של המחזאי חנוך לוין.

חברי פולקרו עצמם תופסים את הזהות שלהם לא דרך שייכות לאומית או תרבותית, אלא דרך התיאטרון עצמו. עבורם, תיאטרון הוא גם בית, גם דרך חיים. במובן זה, פולקרו מזכירים את התיאטראות "הבימה" ו"גשר", שגם הם צמחו מתוך יסוד דובר רוסית, אך הפכו לחלק מהנוף התיאטרוני הישראלי.

https://teatravestnesis.lv/article/1092-parcelsanas

01/04/2025

No Name ההצגה היחידה באביב הזה – 26 באפריל

https://suzannedellal.org.il/en/shows/קבוצת-תיאטרון-עצמאית-פולקרו/

📸 Gala Shraer

לאחר 9 חודשים המרחב סביב מתחיל להצטמצם, האדם נדחף בעוצמה אל הפתח. בניסיון להימלט מהכאב, הוא מחפש את הדרך החוצה, אל החופש

23/03/2025

אלה ששרדו את האור: עדויות חומריות לאסון בהירושימה ונגסאקי

תיאטרון הוא לא רק מרחב של בדיה, אלא גם מרחב של זיכרון. הוא עובד עם חפצים חומריים כפי שההיסטוריה עובדת עם מסמכים וארטיפקטים. חפצים אינם רק אביזרים – הם משתתפים פעילים בפעולה, נושאי משמעות.
בהצגה "החתונה מבוטלת" יש שתי קבוצות של חפצים. חלקם נשארים מחוץ לבמה, ואחרים הופכים לחלק בלתי נפרד ממנה.

1. חלון ראווה: ארטיפקטים ששרדו את האסון
לפני ההצגה, הקהל פוגש חלון ראווה עם שני חפצים:
רעף מותך וזכוכית ירוקה מגראוד זירו בנגסאקי. אחת הניצולות העבירה לנו אותם, עטופים במטפחת. חפצים אלה מקבעים את תוצאות הפגיעה האטומית: השפעת הטמפרטורה הקיצונית והרס מבני החומר. בפרקטיקה המוזיאלית, חפצים מסוג זה הופכים לעדויות חומריות לאסון, ויוצרים חיבור מוחשי בין העבר להווה. בהצגה, החפצים אינם משמשים כאביזרי במה, אלא כ"אובייקטים סף" (לפי הקונספט של האנתרופולוג ויקטור טרנר) – הם אינם נכנסים למרחב הבימתי, אך הם מכניסים את הצופה לקונטקסט של ההצגה.

2. חפצים במרחב הבמה

חפצים אחרים הינם חלק פעיל בהצגה: חוברות רפואיות של היבאקושה – מסמכים ששוחזרו על פי דגמים ארכיוניים, אשר מתעדים את תוצאות הקרינה על כל ניצול. בהצגה, לכל דמות יש חוברת כזו, והנוכחות שלהן על הבמה יוצרת תחושת דוקומנטציה. הן אינן אביזרים בלבד, אלא ייצוג של ביופוליטיקה – מערכת רישום הפגיעות הגופניות שהתפתחה לאחר ההפצצה.

פעמון ממוזיאון בהירושימה – צלילו נשמע לפני ההצגה ובמערכה השלישית, כאשר הדמות טנאקה-סאן משתמש בו בניסיון לגרש את פצצת האטום. בהקשר הזה הפעמון פועל כאלמנט טקסי: באנתרופולוגיה של התיאטרון, טקס הוא פעולה חוזרת שנועדה לשנות את המציאות – או, במקרה זה, לבטא את חוסר האפשרות לעשות זאת.
כך, ההצגה עושה שימוש בשני סוגי עדויות חומריות: ארטיפקטים מוזיאליים כאובייקטים של שימור זיכרון, וחפצי במה כמנגנונים של מימושו. אלו אינם רק "דברים", אלא מבנים שדרכם התיאטרון יוצר דיאלוג עם ההיסטוריה.
אל תפספסו אותם כשתבואו להצגה.

23, 24 ביוני, האנגר תיאטרון גשר
כרטיסים

https://www.gesher-theatre.co.il/ru/repertoire/a/view/?ContentID=2809&coupon=fulcro

21/03/2025

🔴 היום אנחנו בחדשות! 🔴

עברנו דרך ארוכה עד לרגע הזה. צוות הצילום של ערוץ 11 ביקר אצלנו בחזרה ובהצגה, והשחקנית ויוצרת המופע מרינה שויף העניקה מספר ראיונות.

היום בחדשות המרכזיות ישודר כתבה על ההצגה שלנו No Name.
כאן כאן חדשות
📺 תראו חדשות ב-21:00
🕗 הכתבה תשודר לקראת סוף המהדורה – אל תפספסו!

https://www.kan.org.il/live/

17/03/2025

26.04 NO NAME

זהו חזון החורג מגבולות הבמה, עם שליחות חברתית משמעותית." NO NAME היא מסע חושפני וחסר רחמים, המהווה קריאה לדיאלוג חברתי ומעודד קהילות לתמוך ולחזק את הכוח הפנימי של כל אישה. בעידן בו הכוחנות והאלימות מכתיבות את הנראטיב, כאשר הלוחמנות מוצגת כעוצמה No Name — מציגה את הפגיעוּת, את הזכות לטעות ואת החירות והעוצמה לבחור בחיים .

- Leanhaerev

נופך ונפח נוספים, הנשים לצד רגליים עצומות של גבר, רגליים שממחישות את הפער בין מעמד הגבר לבין יכולות ההתמודדות של האישה, הסיפורים של האישה היפהפייה והשבורה שמופיעה על מסך הווידיאו, כל אלה פועלים פעולה משולבת על חושינו, שקולטים את הכאב דרך היופי, את השברים דרך חלומות ופנטזיות.

⁃ בילוי נעים

ההצגה "NO NAME" מציגה את סיפורה של אישה הנאבקת בכאב, זרות ותלות, על רקע הגירה ואלימות.
דרך מסע של התמודדות והרס עצמי, היא מוצאת בתוכה תקווה וכוח לבחור בחיים.
זוהי יצירה המשלבת תיאטרון, מחול ומדיה דיגיטלית, עם מסר חברתי חזק להעצמה נשית ולמאבק באלימות.
יצירה מרגשת שמעוררת שיח ותמיכה בקהילה
Saloona

https://suzannedellal.org.il/en/shows/קבוצת-תיאטרון-עצמאית-פולקרו/

13/03/2025

ראיון חדש עם דאשה שמינה ynet

https://www.ynet.co.il/yedioth/article/yokra14287272?utm_source=ynet.app.android&utm_medium=social&utm_campaign=general_share&utm_term=yokra14287272&utm_content=Header

12/03/2025

אביב הזה ניפגש פחות, אבל כל מפגש יהיה יקר יותר.

ב-26 באפריל נעלה את No Name.
מרינה שויף מספרת את סיפורה האישי ואת סיפוריהן של נשים ששרדו אלימות והתעללות.
זהו מופע עדין על הכוח.
הכוח להתמודד ולתמוך בעצמך ובאחרים.

נתראה ב-26 באפריל ב-No Name

https://suzannedellal.org.il/en/shows/קבוצת-תיאטרון-עצמאית-פולקרו/?doing_wp_cron=1741776402.1694869995117187500000

10/03/2025

״החתונה מבוטלת״ בקיץ!

האביב רק התחיל, אבל הכוחות כבר חוזרים. הרצונות הופכים ללא רציונליים, והרצון לחיות מתעצם. ועונת האדמוניות מתקרבת.

שואלים למה אנחנו מדברים על הפרחים?
כי יש לנו הצגה שבה כל המערכה הראשונה מוקדשת לחיפוש אדמוניות. מסביב מלחמה, כן, אבל באופק גם חתונה שצריכה להיות חגיגה לכל העיר. ולחגיגה כזו חייבים אדמוניות!

לא נשקר, למעשה, "החתונה מבוטלת" הוא המחקר הגדול שלנו על הפצצות האטומיות בהירושימה ונגסאקי.

אבל יש שם גם אגדה על אדמוניות.

נראה שהעולם זקוק עכשיו לאגדה יותר מתמיד.

23, 24 ביוני
19:30
האנגר, תיאטרון גשר

כרטיסים במחיר מיוחד (לאלה שמתכננים מראש) בלינק בביו ובסטורי.

https://www.gesher-theatre.co.il/ru/repertoire/a/view/?ContentID=2809&coupon=fulcro

08/03/2025

ככה יצא שבתיאטרון שלנו יש הרבה נשים.

וחוץ מזה, כל צוות הניהול של התיאטרון מורכב מנשים.

היום אנחנו רוצות להגיד על עצמנו משהו טוב, בלי בושה ובלי היסוס.
יצאנו להיות נשים שמוכנות להיאבק כדי שהסבל שאנחנו נאלצות לראות יהיה קטן יותר, לפחות קצת.

“מאבק” – בנרטיב הגברי, משמעו ״מלחמה״.

בנרטיב הנשי – זה לחפש בתוכנו את נקודות החמלה, כדי לא להגדיל את הגיהינום.
לחתור לשלום.

לא לחפש להכות חזק יותר,
אלא לגרום לכך שהסבל שאנחנו גורמות זו לזו – יפסיק להיות הנורמה.
לשנות משהו בתוך התיאטרון, עבורנו, – זה לשנות את העולם.

אחרי חמש שנות קיום, התיאטרון הקטן שלנו עבר דרך, שבמהלכה הפסקנו ללכת בעקבות המסורת של בתי הספר הרוסיים לתיאטרון, שבהם הבנים תמיד היו בעדיפות.

זה חיזק אותנו.
התחלנו להקשיב זו לזו טוב יותר.
לאחוז זו בזו חזק יותר.
נהיינו… טובים יותר.

רק עכשיו, רק ב-2025, הגיעה תעשיית הקולנוע בארצות הברית למצב שבו יש שוויון במספר הדמויות הראשיות הנשיות והגבריות.
במדינות פחות מתקדמות – זה עוד רחוק מאוד.

היום אנחנו יוצרות תיאטרון שבנוי ומנוהל על ידי נשים יוצאות דופן, עדינות, אמפתיות וחדות מחשבה, ואת העונה הנוכחית אנחנו מקדישות להן.

לכן, הבכורה הבאה שלנו תיעשה על ידי קבוצת יוצרות ותחקור את החוויה הנשית בזמן קונפליקטים צבאיים עכשוויים ברחבי העולם. בקרוב נתחיל לספר על זה הרבה.

תודה על התמיכה ועל זה שאתם איתנו!

אל תשכחו שבמציאות היום-יומית העולם עדיין רחוק מלהיות מושלם, הזכויות עדיין אינן שוות, ונשים עדיין נמצאות בסיכון גבוה יותר.
יחד, במוקדם או במאוחר, נוכל לשנות את זה.

08/03/2025

ביום האישה הבינלאומי נספר על אישה אחת שהגשימה חלום על תיאטרון מופלא שבו כולם שווים, תיאטרון שמחפש משמעות ובורא מודל של עולם צודק בהרבה מזה שמעבר לגבולותיו.

בשנת 1964 הקימה אריאן מנושקין בפריז את תיאטרון השמש, תיאטרון-קומונה אוטופי שבו חיי היומיום והמעשה האמנותי נטמעים זה בזה.

בשנת 1970 מצא תיאטרון השמש בית קבוע ביער ונסן העצום שבפאתי פריז, בהאנגר של מפעל תחמושת ישן. רבים ניבאו למנושקין ולצוותה כישלון: מי יסע לראות הצגות שנמשכות שעות ארוכות כל כך הרחק מהעיר? אבל בפועל, תיאטרון השמש יצר מוקד תרבותי במקום יוצא דופן. בעקבות מנושקין, אמנים וקבוצות עצמאיות נוספות החלו לאכלס את המחסנים הנטושים שבאזור, וכך, בהדרגה, צמח מסביב לתיאטרון קהילת אמנים פורחת.

בתוך המתחם ניתן לאכול ארוחה טובה ולשתות קפה (לפעמים אריאן מנושקין בעצמה תמזוג לכם את הקפה), לרכוש ספרים וגם להציץ אל מאחורי הקלעים של חיי התיאטרון. כמעט לכל מקום – הכניסה חופשית. בתיאטרון השמש לכולם יש תחומי אחריות משותפים, כאשר האמנות והעשייה היומיומית מתקיימות באותו מרחב ובאותו מעמד. הכנת האוכל חשובה לא פחות מהעבודה על ההצגה.

התיאטרון האוטופי של מנושקין עוסק לא פעם בנושאים פוליטיים וחברתיים בוערים: המהפכה הצרפתית, עצמאותם של הטיבטים או מצבם של הפליטים שאינם מצליחים למצוא לעצמם בית.

״התיאטרון שלי חייב להיות גם פוליטי, גם היסטורי, גם ‘קדוש’, גם מיתולוגי וגם עכשווי. רק הפרופורציות בין כל אלה משתנות מהצגה להצגה.״

״אנחנו יוצרים את ההצגות שהיינו רוצים לראות.״

בפוסט נעשה שימוש בצילומים של ברדייה, בצילומים מהצילומים והחזרות של “מולייר”, בצילומים של מרטינה פרנק מחזרות “חלום ליל קיץ” ובצילומים של מישל לורן.