18/09/2022
מוכנים לזה? איך מסיימים 5 שנים של טירוף חושים והגשמת כל כך הרבה הישגים וחוויות?
כשהייתי בת פחות מ-30, בסוף שנה ב' בלימודי סאונד, נפלה בחלקי ההזדמנות להגשים חלום – לרכוש אולפן מוכן ולהיכנס במיידי על מנת לבצע את כל הקראפט המוסיקלי שאי פעם חלמתי עליו, הלא הוא חדר החזרות ג'ניס.
בזמנו, לא ראיתי אותו כחדר חזרות, אלא כבית המקדש לכל החלומות הכי פרועים שלי.
ראיתי איך אני גורמת ליצירה של מוסיקה מופלאה, איך אני לוקחת חלק במוסיקה של אחרים ומספקת להם את כל הפסיליטיז וההכוונה המקצועית האפשריים על מנת שירגישו פה שיש מי שמקשיב להם, שיש להם בית פה.
חשבתי על זה שאת כל השירים הכי טובים שכתבתי אי פעם, כתבתי בחדר שינה בבית של ההורים והג'מג'ומים והניגונים הכי מרגשים וכיפיים שלי עשיתי בחדר הזה, ולא באיזה אולפן קר ואטום עם אורות פלורסנט, כשהטכנאי יושב לי על הראש וסופר את הדקות עד שהסשן יגמר. רציתי להשרות תחושה של נצח ושאין שום דבר אחר בעולם חוץ ממה שקורה פה, כאן ועכשיו.
הקדשתי את כל עולמי, מרצי וזמני למקום הזה, התחלנו, השותף שהיה לצידי ואני, מאפס כמעט - עם כמה לקוחות בודדים שהמשיכו מתוך כוח האינרציה, עם ציוד קצת רעוע, הקמנו עמוד פייסבוק ואינסטגרם חדשים, אתר חדש מאפס, עמוד גוגל מאפס (עד היום עמוד העסק שלי מחזיק ב5 מתוך 5 כוכבים ועל יותר מ-100 ביקורות), שינינו טיפה את השם (מ"ג'ניס חדר חזרות" ל-"ג'ניס סטודיו" כדי להמשיך את המסורת), החלפנו תוך מספר חודשים את הציוד הישן לחדש, עם הזמן אגרנו כמות לקוחות לא מבוטלת, לא היה יום שלא נשארנו פה עד 4 בבוקר, חיווטנו, שינינו, תיקנו, שדרגנו, תלינו, ניקינו, שטפנו וטיפחנו – ממש כמו גידול של תינוק שזה עתה נולד.
לאחר עזיבתו, נשארתי לבד, קצת מבועתת, התחלתי להעסיק טכנאים חיצוניים, לא חשבתי לרגע שאני הולכת לעצור, להפך. נפתח בפניי צוהר לעולם שלם של יזמות וחדשנות, של חשיבה קדימה, של רצון לפרוץ גבולות, של צורך אישי שלי להוכיח לעצמי שאני יכולה, שתמר שלא החזיקה במקום עבודה אחד יותר מכמה חודשים כי נמאס לה מהר מדי, לתמר, (ופה אני ארים לעצמי ממש) שמנהלת ביד רמה מקום שהפך לאחד מאולפני/חדרי החזרות הכי מבוקשים בארץ.
עם השנים, וקצת לפני פרוץ הקורונה, המקום כבר עמד יפה יפה על הרגליים, עם מגוון שירותי מוסיקה וסאונד שעל כולם אני ניצחתי – החל מחזרות, הקלטות, מיקסים, הופעות חיות, לייב סשנים וסטרימינג, הפקות מוסיקליות, פודקאסטים ועוד. עברו תחת ידי מספר לא מועט של טכנאי סאונד ומפיקים שהיום רובם התברגו בתעשייה. רשימת הלקוחות טפחה כל כך שהייתי חייבת טלפון נייד נוסף עם מספר חדש ולתת לכל איש קשר בטלפון שם, שם משפחה, תיאור, על איזה כלי הוא מנגן ועם מי. הקמתי מערכת ERP קאסטום/סלף מייד, עבדתי חודשים על פיצ'ר של בוקינג אונליין באתר, חלשתי על פני כל אפשרות טכנולוגית שתספק את השירות הכי טוב שאפשר במסגרת היכולות שלי.
הג'ניס הפך להיות איבר שלי, חלק מהזהות שלי, חדר נוסף ללב שלי, לא נשאר מקום לשום דבר אחר, שום דבר לא היה חשוב כמו הג'ניס והלקוחות שלי, כלום. ראיתי לנגד עיניי רק את ההצלחה והגדילה של המקום, ראיתי לנגד עיניי את הלקוחות, וכמה חשוב לי שיהיה להם טוב כאן.
שכחת את הסלייד של הגיטרה בבית? יש פה. שכחת טיונר? יש פה.
נגמרה סוללת 9V? יש. צריך כבל Y עם TRS בצד אחד ושני XLR בצד השני? יש. צריך לחבר כבל לחשמל? אל תקום, אני אעשה את זה. צריך כיסא גבוה ורך? יש. רוצה קפה של נספרסו? יש. צריך כבל של 20 מטרים כי בא לך לנגן במרפסת? יש. צריך שנאי לאיזה אפקט איזוטרי שלא מייצרים יותר? ברור שיש. צריך רגע להירגע? קח כוס וויסקי על חשבון הבית. יש. הכל יש. צריך חיוך? קבל חיוך. אין דבר כזה "אין". לא קיים. תמיד חשבתי קדימה, תמיד חשבתי מה אפשר לשפר ולשנות ולהוסיף, תמיד דאגתי שכולם יהיו מרוצים. הגעתי למצב שזיהיתי שרירי לחיים רפויים וישר שאלתי "מה בשבילך?", והאדם היה בשוק ששמתי לב בכלל שהוא צריך משהו מבלי שפצה פה. זה מה שלמדתי לעשות כאן, לתת שירות, להעלות חיוך, למכר אנשים לטוב.
והנה היום, אחרי תקופה מכובדת ומספקת ביותר,
אני מרשה לעצמי להגיד “It’s time to move on”. לאחרונה מחלחלת בי ההרגשה שאני צריכה להתקדם, הלאה, אל היעד הבא, ואני לא יכולה לעשות את זה כשאני מוצפת. התלבטתי אם להשאיר את החדר כמו שהוא, למנות מנהל שיחלוש על הכל, אבל לא אעשה זאת בלב שלם, כי תמיד יהיה לי in the back of my mind שיש לי עסק עצום לדאוג לו ואני רוצה לנקות, להוריד, לדלל, כדי שיהיה לי מקום במוח לתמר.
תמר הבנאדם, המוסיקאית, היוצרת, הכמהה לעשייה מוסיקלית, מתחילה לתפוס שוב פיקוד ולהזיז הצידה את תמר שמפקחת כקבלן באתר בנייה. אני צריכה לחזור ליצור, אני צריכה לשים את מרצי ומחשבתי במוסיקה, גם של אחרים וגם שלי. אני חוזרת למקורות. כמות כלי הנגינה והציוד שברשותי מציפים אותי עד לכדי מצב שזה מפריע לי להתמקד במה שחשוב, והוא הmind שלי, התשוקה שלי. תמיד את המוסיקה הכי טובה יוצרים עם כלי נגינה אחד בחדר קטן עם אלומת אור עמומה שמבצבצת בין התריסים. אני חוזרת הביתה. משם, אצא שוב אחרי תקופה כשיהיה לי מה לספר שוב לעולם.
אנשים משתנים, מתבגרים, רוצים להגשים עוד חלומות, ואני הגעתי לנקודה שבה אני יכולה להגיד בריש גלי ובביטחון רב:
אני כאן, את שלי, עשיתי. הבאתי את המקום לפוטנציאל המירבי שלו, בתוך ה-60 מטרים הספורים האלה. הבאתי את המקום לנקודת קיצון הכי טובה שאני יכולתי בקדנציה שלי (והמקום עבר כמה ידיים). מעולם האולפן הזה לא היה במצב מדהים יותר, יכולה להרשות לעצמי לומר שהרמתי אימפריה קטנה. התבגרתי ואני אדם שלו יותר היום. מיי ג'וב היר איז דאן ואני מוכנה כעת להעביר את השרביט לאדם צעיר שכוחיו במותניו, על מנת שאולי הוא יקח את המקום לקצה חדש, הלוואי!
פניי מועדות למיקוד – אני חוזרת ליסודות. תמר המוסיקאית, הפסנתרנית, היוצרת, נזנחה קצת בצד והיא מעוניינת לחזור ליצירה והפקה מוסיקלית, לבמה, לכיבושים וריגושים חדשים. החל מבעוד כמה חודשים, אמשיך לעבוד כמפיקה מוסיקלית וטכנאית מיקסים מהאולפן הביתי שאבנה לעצמי בצנעה ובאולפנים שאשכור בהם ימים ספציפיים לעבודה כירורגית יותר, וכן אמשיך להיות טכנאית סאונד בהופעות כפי שעשיתי ונהנית בטירוף עד היום.
למדתי כל כך הרבה בזכותכם, הלקוחות היקרים, המוסיקאים המוכשרים, האמנים והיוצרים, המתחילים, החובבנים, המקצוענים, הפנומנים, מכולכם. לא הייתי שורדת דקה בלעדיכן/ם, הרי המקום הזה טופח באהבה בשבילכם/ן.
אז זהו, אני נפרדת לשלום מהמקום שגדלתי בו, מהמקום שהיה אבן בוחן הכי גדולה שהייתה לי בחיים עד כה, מכאן אמשיך רק לגדול לתוך נתיב מדויק יותר, ממוקד יותר, כזה שהולם יותר את מי שאני היום.
תודה שקראתם עד כאן,
החל מה16.11 לא ישובצו יותר חזרות. עד סוף דצמבר נמשיך להקליט כאן, למקסס ולצלם לייב סשנים. הלקוחות שעדיין מגיעה להם חזרה במתנה, מוזמנים לשריין בהקדם.
מי שמעוניין לקבל פרטים על רכישת המקום/ציוד, מוזמן ליצור איתי קשר בפרטי או בנייד, על מנת לקבל הצעת מחיר.
של כולכם,
תמר
