10/05/2026
אביב גפן היום בן 53
נתחיל מהסוף. מהמוות. כי המוות, והכאב, מניעים אותנו. הם הדלק של החיים. הכאב מלווה אותנו לאורך החיים. והמוות נוקש על דלתנו מדי פעם. ונוגע בנו הכי עמוק שאפשר. בדיוק כמו אביב גפן. משורר המוות והכאב של זמננו. היוצר שחשף את עצמו ואותנו. הזמר שלא הירפה מהחברה הישראלית, שריפא את פצעיה, שחיבק את ילדיה, שלפרק זמן קצר, לפני שלושה עשורים, התמסרה לו והלכה אחריו. עד שהמוות לכד אותה בסיבוב. המוות זה הסוף. המוות זו גם ההתחלה.
א
משה ברסקי נרצח לפני 113 שנה. ב-22 בנובמבר 1913. ברסקי היה חלוץ. בן דגניה הראשון שחוסל על ידי בדואים בדרכו להביא תרופה לחברו שמואל דיין. כעבור שנתיים נולד בנו של דיין, משה. הוא נקרא על שם השליח המת: משה דיין. אמו של יהונתן גפן, אביבה, היתה אחותו של משה דיין, גיבור ישראל, כובש הנשים. כשמשה זלל ערבים, היא נטלה כדורים. אביבה סבלה מדיכאונות, כנראה מאניה דיפרסיה. בנהלל, המושב שאליו עברה משפחת דיין מדגניה, לא אהבו את המוזרות. את אמו ואחותו של יהונתן, נורית. בסביבה צחיחה מרגשות הן היו שונות, הביטו בהן מרחוק, דיברו עליהן מאחורי גבן.
ככה זה במקומות קטנים, כולם יודעים על כולם. ומי שסוטה מהשורה, משלם מחיר יקר. ולפעמים, גם בצד שמאל של המפה הפוליטית, משורה משחרר רק המוות. אביבה גפן מצאה את מותה, אחרי מספר ניסיונות שלא צלחו, כשיהונתן שירת בצנחנים. גם המסוק התורן שהדוד משה העלה לאוויר לא עזר. אביב, שנולד באביב 1973, האביב האחרון לפני המלחמה, נקרא על שמה. גם שירה, אחותו הבכורה, נקראה על שמה, שירה אביבה גפן.
את "אופליה הקטנה" כתב יהונתן הלום הצער על אחותו הגדולה נורית, שאף היא שלחה יד בנפשה. כדורי השינה והשינה עצמה, סיפר בתוכנית הטלוויזיה "שיחת נפש", היו תמונת נוף משפחתו. אותה משפחה שלא ידעה להעניק לו אהבה. אמו היתה עסוקה בעצמה ומאביו זכה להצהרת אהבה רק אחרי הצניחה הראשונה. הצבא חיבר בין הגברים. אבל יהונתן היה משורר. הוא נולד לסביבה של כאב והכאב נחבא בין שורות שיריו, מינורי, מנומס, לא בוטה ועז כמו שיתסוס אצל בנו, אביב. יהונתן ביכר את האלכוהול. הוא אלחש את עצמו לדעת גם אחרי שילדיו נולדו וחוו אבא שיכור ומבולבל ומיוסר. "כשהתגרשתי מאשתי", סיפר על התרסקות נישואיו לנורית, "הילדים היו בטוחים שעשו משהו לא בסדר".
וממעל מאפילה דמותו של הדוד משה. את מה שעולל לבנו אסי ראינו, וחשנו, בסדרת המופת "החיים כשמועה". אסי דיין הוא בן דודו של יהונתן גפן. האחד התמכר לקוקאין, והאחר טבע באלכוהול. האחד ריסק את כל מערכות היחסים שלו עם נשים, והאחר התגרש פעמיים ועשה דוקטורט על בדידות. האחד מיכר את בנו ליאור לריטאלין, והאחר אהב מאד את ילדיו אבל התקשה, בגיל 20 ומשהו, לתפקד כהורה. "אני סובל מבעיה של חוסר תשומת לב מגיל צעיר מאד", הודה אביב. "הוריי לא היו מוכנים לילדים, הם לא היו בשלים לילדים. הייתי ההורה של ההורים שלי".
אבל צלו של הדוד משה לא רק השפיע על אסי בנו, על אביבה אחותו, על יהונתן אחיינו, אלא גם, פרדוקסלית, משוטט עמוק בנפשו של אביב, שלא שירת בצה"ל. שטען שהוא "פציפיסט". שהצטלם עם כובע פלדה. שריסס על גופו העירום "טוב למות בעד עצמנו". שמיתג את עצמו כשמאלני רודף שלום. שקרא לבנו בשם הגלותי דילן. מה זה אם לא תגובה רפלקסיבית למיליטריזם הבוטה, לישראליות היהירה, של משה דיין.
ב
1969 היא שנת הפריצה של יהונתן, האב הביישן, שמתחבר לחבורת "לול" של איינשטיין וחנוך. לאריק, כוכב הפופ, נמאס מפסטיבלי הזמר. הוא מחפש סאונד של רוק ומוצא את הצ'רצ'ילים, שהופכת ללהקת הליווי. יהונתן מתבקש לכתוב מלים עבריות לשירם הפסיכדלי when you're gone, שהופך לקלאסיקה "אחינעם לא יודעת". אבל יהונתן אינו בורג מרכזי ב"לול". וגם לא נורית מקובר הדעתנית. שלום חנוך מכיר ביניהם והאהבה מלבלבת. הם נישאים בטקס צנוע. וב-71' נולדת שירה, מהשיר המקסים "שיר לשירה". גם נורית נושאת בצקלונה מוות. סבתה התאבדה. כשהיא מגיעה לטיפת חלב, האחות תוהה אם כדאי לה ללדת בהתחשב בהיסטוריה המשפחתית.
נורית היא העוגן של המשפחה. החזקה באמת. לכאורה. כששירה מגיחה לאוויר העולם, היא, כמו נשים רבות, שוקעת בדיכאון שלאחר לידה. ויהונתן לוקח לידיו את המושכות ומטפל בתינוקת הרכה. על הגיחה שלהם ללונדון גפן כותב את "יונתן סע הביתה". אבל בארץ, כשהוא נוסע במוניות להופעות לילה עם דני ליטני, היא נותרת בבית עם שני ילדים קטנים, רעבים לאהבה. "אני בן אדם שחייב חום בצורה חולנית", יתוודה אביב כעבור שנים. והפצע שנפער אז, מעולם לא נסגר.
כשנורית לא בבית, החבר הטוב דייויד ברוזה עושה בייביסיטר. ברוזה מביא לאביב הקטן גיטרה ומלמד אותו אקורדים. הוריו לא מסתדרים ואביב מוצא מפלט במוסיקה. בגיל שבע, לאחר שהאב עובר מהעיר לרמות השבים, כותב אביב הכואב שיר ראשון, "בואי לכפר". הוא מבלה שעות רבות לבד. "לפעמים באתי הביתה ובכלל לא היה לי מפתח. הייתי מטייל". מאחר שאמו לא יודעת לבשל, השכנה הקשישה מלכה נוהגת להאכילו. לאמו הוא כותב שירי כעס. היא הדמות המשמעותית בחייו.
את סבא ישראל, אביו של יהונתן, אביב רואה מעט. אחרי שהסב מנסה, לבקשתו, ללמד אותו לירות ברובה, האב יהונתן, שמתעב את הצבאיות, מפריד ביניהם. החינוך הנוקשה שקיבל בבית גורם לו ולנורית להחליט שאת ילדיהם יחנכו אחרת: "נאמר להם כמה שפחות את המלה לא". לאביב אין במה למרוד. הוא בקושי ישן, החופש שלו מוחלט, ילד פרחים רגיש. הוא בוכה מול סרטונים של טום וג'רי ואחותו היא "הילדה הנוגה של המחזור".
בשנות ה-80 עוברת משפחת גפן להתגורר במושב בית יצחק ליד נתניה. כמה עשרות משפחות, כולם מכירים את כולם. בקיץ 85' אני מגיע לבית, לראיין את יהונתן עבור המרתון שיוקדש לו בגלי צה"ל. מסביב הכל ירוק, השעה קצת אחרי 11 בבוקר, ושירה בת ה-14 ואביב בן ה-12 מסתובבים הלומי שינה. אב השנה מסתפק במבט חטוף. כשאביב יהיה בן 15, עולמו שוב יזדעזע. הוריו נפרדים סופית. מה זה חולל בנפשו? את התשובות תמצאו בשירים. וגם בחייו האישיים, במערכות היחסים הארוכות עם שתי נשותיו הראשונות, אילנה ברקוביץ' ושני פרידן, וזו השלישית, הטרייה, שרון קאופמן: "המרד שלי זה שאני אדם מאד זוגי. מאד יציב", יפרש פעם.
תיכון רופין הוא הגיהנום הפרטי של הנער אביב. הוא משועמם, זקוק נואשות לתשומת לב, לובש שרשראות, מעשן, מפריע, מצפצף על העולם ומעריץ את המשיח, חברו של אביו שלום חנוך. הוא מנודה חברתית. וביום אפל אחד גוררים אותו הבנים ותוקעים את ראשו בתוך אסלה מלאה במי ביוב (על האירוע הטראומטי יכתוב את השיר "אתה נולדת לאהוב", ובעקבות פגישותיו עם פסיכולוגית יקבע "תשומת לב מקבלים רק כשמתים"). גם צוות ההוראה הוא לא מציאה. "שירה נהרגה", מותחת יום אחד מורה אחת את אביב המבוהל.
רק ניר תומך בו. מגיל 11 הוא וניר שפינר, בן להורים גרושים, החברים הכי טובים. כשניר לא בסביבה, אביב כותב: "במשך שנים ראיתי מולי רק קיר בטון ומחברת". אחרי שאביב מתאהב במורה אפרת ומקריא במסיבת הסיום של כיתה ט' שיר אהבה לוהט, הוא מסולק סופית. ההורים, שממילא ריסקו את יחסיהם, מאפשרים לו להיעלם מהבית לשבועות ארוכים, הכוללים נסיעות לכינרת וקיבוץ נדבות. בגיל 16 אביב מתקבל לבית הספר רימון. בכתבה בידיעות מספר הטאלנט הצעיר שהוא רוצה לשרת בלהקה צבאית.
ג
מרימון הוא לוקח את קארין, שהתייתמה מאביה, שייקה אופיר, שנים ספורות קודם לכן. היא האהבה הראשונה. את רימון הוא נוטש תוך חודשים ספורים. אבל המוסיקה עוטפת אותו. כמו בכל ספרי ההדרכה לכוכבי רוקנרול הוא מקים להקה ("חתולים בצנרת"), כושל ברדיו עם השיר הראשון ("חבר", 1991) ונותן את כולו בהופעה בפני הברנז'ה (קוטנר, אפרים שמיר ומשה לוי, שיהפוך למפיק אלבומיו).
חלום הלהקה הצבאית מתרסק. אחרי שהוא זוכה לפרופיל 21 זמני בעקבות ניתוח שעבר בשל עקמת, הוא מנסה להתקבל אך נדחה בטענה שלא שר מספיק טוב. מעניין מה יחשבו שם, כששיריו יושמעו ברדיו הלוך ושוב. אין לו כבר מה לחפש בצבא של סבא ישראל והדוד משה, הוא מאיים להתאבד ומשוחרר. כעבור שנים, כשיישאל האם ניסה אי פעם לשלוח יד בנפשו, יתחמק מתשובה. עד היום.
המעגל עם התיכון שמירר את חייו נסגר בסדרת הטלוויזיה "עניין של זמן", שבה הוא מגלם את "אביב", נער מופנם, חובב מוסיקה, המאוהב ב"דנה" (הזמרת דנה ברגר). אבל אביב לא רוצה להיות שחקן, הוא רוצה לבעוט. בסוף אחד הפרקים הוא מבצע לראשונה את "עכשיו מעונן". השיר שמוקדש לניר.
באוגוסט 91' חברו הטוב נהרג בתאונת דרכים. אביב מתרסק. קארין עוזבת אותו. וערב אחד, כשהוא יוצא שתוי מפאב "זנזיבר", הוא מקניט חבורת חיילים, וסופג מכות. בשיר הראשון מתוך אלבום הבכורה יכתוב על כך: "אמש התבזיתי בפעם המאה".
רוקנרול מורכב מצליל, מלים ופרובוקציות. בפברואר 92', לקראת צאת התקליט, אביב מצולם עירום על שער "7 לילות", למעט גיטרה שמכסה את איבר מינו, ועל גופו הכתובת "טוב למות בעד עצמנו". הטקסט כולל מתקפה חריפה על צה"ל ("רוב הילדים הולכים לצבא כי הם מבולבלים"), שגוררת, כצפוי, תגובות קשות. באותו עשור אביב גפן הוא אייטם קבוע בתוכנית הרדיו "יש עם מי לדבר". אחרי 3 חודשים הוא מתנצל. בהמשך ידאג למתוח את החבל ולהרפות. לחטט בפצעים, להטיח מלים, להאשים, לכתוש, ואז להניח לזה ולבקש מאיתנו סליחה. גם זו דרך לזכות בתשומת לב. ובאהבה.
כמו דייויד בואי של שנות ה-70, אביב גפן של שנות ה-90 הוא גבר צנום, שמתאפר בכבדות ומפגין גבריות מטושטשת. "היום בארץ", הוא מסביר, "אם אתה לא מתאפר באלפי צבעים, אנשים פשוט לא מקשיבים לך". ובאמת, לתקליט הבכורה, "זה רק אור הירח", כמעט לא מקשיבים. השירים בקושי מושמעים. אבל בספר ההדרכה לרוקנרול הכישלון הופך להצלחה כבירה. שמעו של גפן, הכותב על חוויות גיל ההתבגרות, לא דופק חשבון למבוגרים ויודע לגעת בנימים החבויים של האהבה, עובר מפה לאוזן. השיר שכתב לנורית גלרון, "אתה פה חסר לי", עוזר גם. המכירות עולות ואביב אוהב את אילנה ברקוביץ'. כן, היא רק בת 14. אבל בגיל 16 תעבור לגור איתו ובת 21 גם תינשא לו.
ההצלחה פורצת בסוף 92' כשמאות מעריצים מתנפלים על חנות בראשל"צ. גפן מגיב בפרובוקציות שמתובלות בלא מעט שירים טובים: לבוש (חולצת רשת ומכנסי לקה ואיפור אצל רבקה מיכאלי), טקסט ("לבכות זה מאד גברי"), מרד (נגד המבוגרים המנותקים, שאותם מגלמים היטב ב"פופוליטיקה" טומי לפיד והמשוררת דליה רביקוביץ') ואלימות (אבנים נזרקות בטירת הכרמל ופוצעות נגן, הופעה ברעננה מתפוצצת עקב מטח תפוזים, בירושלים מושלכות ביצים, עגבניות ובקבוקי בירה, ובחיפה פחיות ובקבוקים). אביב מפסיק להופיע בסוף 93'.
בינואר 94' נערה קופצת אל מותה ומותירה מאחור מכתב עם שיר של אביב. הארץ סוערת (שוב). מנחם הורוביץ מנסה לברר בערוץ 2 האם "נערי אביב" מנסים להתאבד בעקבות המסרים בשיריו. בבתי החולים טוענים ל-4 מקרים מדי שבוע. ההיסטריה גואה. אביב שר בטלוויזיה "לא רוצה להתאבד!".
ההשפעה האדירה על מעריציו הרבים, "ילדי אור הירח", מפחידה את הממסד. הוא פרפורמר מזהיר שיודע לשחק עם הקהל, לנהל אותו רגשית, להפעיל עליו מניפולציות. זה כבר לא אביב המבוהל, המבולבל. הוא זמר השנה. עם אלבום השנה, קליפ השנה ושיר השנה. המודעות העצמית חזקה מאי פעם. "כשאני פותח את הפה שלי, ידיעות מוכרים כפול", יאמר ב-1995 לדודו טופז.
אותו ראיון ב-95' חושף צד אחר, מכוער. אחרי שהתראיין אצל טופז כינה אותו "שוביניסט" ו"אדם טיפש" וסיכם: "הדבר הכי נמוך בעולם זה הופעה של טופז בים המלח". אחרי שנפרד מבועז בן ציון, שדאג לסייע לו בימים הקשים ביותר, כתב: "פגשתי אמרגן שקרן / עשה אותי כוכב". ויש גם את הזמרות שאיתן עבד, קרן הכט ונינט טייב, שיוצאות חבולות מהעבודה המשותפת. הכאב, אתם יודעים, יכול להופיע בכל מיני צורות.
ועוד לא דיברנו על החשבון הפתוח עם האב, יהונתן. "ואבא שותה / כשהוא שיכור את חוזרת", הוא מתעד ב"בוכה על הקבר", או "האבא שלי בדיוק" שותה "בקבוק אחרי בקבוק" ב"עכשיו מעונן".
זה השיר המכונן של גפן. הוא כתוב כבלדת רוק ופורש את עולמו הפנימי, או העולם שגפן רוצה שנחשוב שהוא עולמו הפנימי, ובו אלימות, גילוי עריות ומוות, ידיד המחלקה. המלים הבוטות "אנחנו דור מזויין" מחוללות מהומת אלוהים. וגפן מקבל את מה שרצה: חשיפה בכל כלי תקשורת אפשרי, מאבק בין דורי והערצה גורפת של בני הנוער, שסוף סוף מקבלים כוכב פופ בן גילם, שמבין את מצוקותיהם, שאכפת לו, שמחבק וחומל.
"עכשיו מעונן" מושפע ממותו של החבר ניר שפינר. את "לבכות לך" הוא כותב ישירות עליו. ומשמיע לאריק איינשטיין, שמתרגש. אבל העבודה המשותפת נקטעת במריבה, כשאיינשטיין מבקש מגפן ומיוני רכטר גרסה מינורית. זו מופיעה לבסוף באלבומו "יש בי אהבה" ב-1995. תיכף ייסגר עוד מעגל. המעגל של רבין.
גפן, בשנים הללו, תוקע אצבע משולשת בעין של המדינה. העין בלי הרטייה. "שומקום" רומז להרגלי השתייה של יצחק רבין: "מי זה שם הולך שיכור, זה ראש הממשלה". אברי גלעד חושב שהגזים, שני עורכי דין מאיימים בתביעה. גפן, כרגיל, מרביץ ומתפייס. הוא מופיע, עם רבין, בתוכנית הדגל של ערוץ 2, במדורת השבט, "בשידור חי" עם דן שילון. מכחיש שהשיר עליו, אבל מוסיף: "אני מעדיף ראש ממשלה שיכור שמביא שלום". הוא מזדהה כתומך, כשמאלן, מתנגד לכיבוש ("עם כובש זה עם טיפש") ומשתתף בעצרת השלום ב-4 בנובמבר בכיכר מלכי ישראל. הוא מתנשק עם לאה רבין, מתחבק עם יצחק ובוחר לשיר דווקא את "לבכות לך", שמוקדש לכל האנשים שכבר לא יראו את השלום. דקות ספורות לאחר מכן הוא יורד במדרגות. רבין יורד אחריו. הוא שומע את היריות ומשתטח.
סוף מעגל באותו חיבוק, רגעים לפני המוות, בין הפלמ"חניק, הלוחם, חברו של סבא ישראל לספסל הלימודים, למוסיקאי בעל הזהות הגברית המטושטשת, שאפילו לא עשה צבא. מה שהתחיל ברצח נגמר ברצח. רצח רבין הוא טראומה לאומית בדיוק כמו רצח קנדי שהתרחש ב-22 בנובמבר 1963, אותו היום שבו נרצח משה ברסקי ב-1913. 50 שנה לפני כן. דיין, רבין, גפן. הכל מתערבב. טובל בדם.
ד
5 שנים חולפות. אביב מתגרש מאילנה ופוגש את שני פרידן, עימה יתחתן ב-2005. כעבור שנתיים היא תעניק לו את דילן, בנו. בסוף יתגרש גם ממנה. את המעגל עם אריק, שנפתח ב-1969, יסגור בשנת 2000 בדואט משותף הנושא את שמו של אלבומו הטוב מכולם, "יומן מסע". כשראש הממשלה אהוד ברק עדיין חולם על שלום, אביב שר בהופעות "מולדת חשוכה" (באלבום זה מופיע כ"מולדת אהובה"). גם שלום חנוך כאן, משתתף בשיר "חצר המלך". הלפיד הועבר. האינתיפאדה השנייה פורצת. השלום לא רלוונטי. השמאל מתאייד. בתחילת 2001 מסרב גפן להצעה להשתמש בשיר "עורי עור" לתשדיר הבחירות של הליכוד. העבודה לא תשוב עוד לשלטון. גם אביב גפן כבר לא סופרסטאר.
שיריו לא מותירים חותם. ללא המעטפת הפרובוקטיבית, הוא שולף בלדות אהבה מלנכוליות עם מבנה מוסיקלי שחוזר על עצמו. במקרה הטוב זה מזכיר את פינק פלויד או לנון. ניסיונותיו להגיע לקהל חדש מניבים הצלחה חלקית. פרויקט בלאקפילד, עם סטיבן ווילסון, מייצר 3 אלבומים, אך כושל מסחרית. ב-2010 הוא חובר לעידן רייכל וכעבור שנתיים משמש כמנטור בריאליטי פופ של ערוץ 2, "The Voice". ומדי פעם, כדי לגנוב כותרת, מנפק עוד מיני שערורייה או חלקיק פרובוקציה. כמו למשל, ראיון לטלוויזיה הגרמנית, שבה הוא מציג את עצמו כזמר נרדף: "חצי מהישראלים רוצים אותי מת". כן, ברור.
ולמרות זאת, ועל אף שהוא טוען שעדיין אינו מאושר, החיים לא כל כך רעים. "הביטחון שלי התייצב כאדם". גם הביטחון הכלכלי. גפן, שחוזר ומסתבך בגרסאות סותרות על חייו והשקפותיו, ממשיך לתעתע בנו. איפה האמת? ומה בדייה? האם הסבל היה רק כלי לגריפת רווחים? האם הכאב רק מכר אלבומים? ואולי הוא בעצם עוד בורגני? שלומי שבן, באלבומו "מגדל הפזמון", משכתב שיר של רנדי ניומן כאופציה נוספת, אירונית, נוקבת ומסכמת (לעת עתה):
"גננת, אני רוצה לספר לך סיפור קטן; תני לי, תני לי /
רק הבוקר, אשתי ואני עשינו טיול קטן /
לפרויקט מאוד יוקרתי בחופי תל ברוך /
בדיוק, פרויקט ה - Sea & Sun, /
איפה שחבר טוב מאוד שלנו מחזיק במקרה את קומת הפנטהאוז, /
והשם של החבר הטוב הזה הוא - מר אביב גפן, כן /
ישבנו לנו ודיברנו על איזה חתיכת עץ או משהו, /
ועל פסנתרים ששנינו אוהבים /
ואת יודעת מה הוא אמר לי? אני אגיד לך מה הוא אמר לי /
הוא אמר לי, "שלומי, אני עייף, /
תיקח אתה את 'ילדי אור הירח' לתקופה", כן /
רוצים שינוי? /
החיים שלי טובים /
החיים שלי טובים!"
אפילוג:
לפני 13 שנה פירסמתי גירסה ראשונה של הטקסט הזה במעריב, כשאביב חגג 40. מאז עשה ריאליטי. תקף את ביבי. חיסן את דילן. התחנף לביבי. תמך בגנץ. התקרב לחרדים. אייל גולן. מאי גולן. רעש פה ורעש שם.
ואז אבא מת
