אבישי מתיה - הרצאות ומופעים

אבישי מתיה - הרצאות ומופעים אבישי מתיה, חוקר המוסיקה ואיש התקשורת, בסדרת הרצאות ומופעים על גיבורי התרבות במוסיקה הישראלית

אביב גפן היום בן 53נתחיל מהסוף. מהמוות. כי המוות, והכאב, מניעים אותנו. הם הדלק של החיים. הכאב מלווה אותנו לאורך החיים. ו...
10/05/2026

אביב גפן היום בן 53

נתחיל מהסוף. מהמוות. כי המוות, והכאב, מניעים אותנו. הם הדלק של החיים. הכאב מלווה אותנו לאורך החיים. והמוות נוקש על דלתנו מדי פעם. ונוגע בנו הכי עמוק שאפשר. בדיוק כמו אביב גפן. משורר המוות והכאב של זמננו. היוצר שחשף את עצמו ואותנו. הזמר שלא הירפה מהחברה הישראלית, שריפא את פצעיה, שחיבק את ילדיה, שלפרק זמן קצר, לפני שלושה עשורים, התמסרה לו והלכה אחריו. עד שהמוות לכד אותה בסיבוב. המוות זה הסוף. המוות זו גם ההתחלה.

א

משה ברסקי נרצח לפני 113 שנה. ב-22 בנובמבר 1913. ברסקי היה חלוץ. בן דגניה הראשון שחוסל על ידי בדואים בדרכו להביא תרופה לחברו שמואל דיין. כעבור שנתיים נולד בנו של דיין, משה. הוא נקרא על שם השליח המת: משה דיין. אמו של יהונתן גפן, אביבה, היתה אחותו של משה דיין, גיבור ישראל, כובש הנשים. כשמשה זלל ערבים, היא נטלה כדורים. אביבה סבלה מדיכאונות, כנראה מאניה דיפרסיה. בנהלל, המושב שאליו עברה משפחת דיין מדגניה, לא אהבו את המוזרות. את אמו ואחותו של יהונתן, נורית. בסביבה צחיחה מרגשות הן היו שונות, הביטו בהן מרחוק, דיברו עליהן מאחורי גבן.

ככה זה במקומות קטנים, כולם יודעים על כולם. ומי שסוטה מהשורה, משלם מחיר יקר. ולפעמים, גם בצד שמאל של המפה הפוליטית, משורה משחרר רק המוות. אביבה גפן מצאה את מותה, אחרי מספר ניסיונות שלא צלחו, כשיהונתן שירת בצנחנים. גם המסוק התורן שהדוד משה העלה לאוויר לא עזר. אביב, שנולד באביב 1973, האביב האחרון לפני המלחמה, נקרא על שמה. גם שירה, אחותו הבכורה, נקראה על שמה, שירה אביבה גפן.

את "אופליה הקטנה" כתב יהונתן הלום הצער על אחותו הגדולה נורית, שאף היא שלחה יד בנפשה. כדורי השינה והשינה עצמה, סיפר בתוכנית הטלוויזיה "שיחת נפש", היו תמונת נוף משפחתו. אותה משפחה שלא ידעה להעניק לו אהבה. אמו היתה עסוקה בעצמה ומאביו זכה להצהרת אהבה רק אחרי הצניחה הראשונה. הצבא חיבר בין הגברים. אבל יהונתן היה משורר. הוא נולד לסביבה של כאב והכאב נחבא בין שורות שיריו, מינורי, מנומס, לא בוטה ועז כמו שיתסוס אצל בנו, אביב. יהונתן ביכר את האלכוהול. הוא אלחש את עצמו לדעת גם אחרי שילדיו נולדו וחוו אבא שיכור ומבולבל ומיוסר. "כשהתגרשתי מאשתי", סיפר על התרסקות נישואיו לנורית, "הילדים היו בטוחים שעשו משהו לא בסדר".

וממעל מאפילה דמותו של הדוד משה. את מה שעולל לבנו אסי ראינו, וחשנו, בסדרת המופת "החיים כשמועה". אסי דיין הוא בן דודו של יהונתן גפן. האחד התמכר לקוקאין, והאחר טבע באלכוהול. האחד ריסק את כל מערכות היחסים שלו עם נשים, והאחר התגרש פעמיים ועשה דוקטורט על בדידות. האחד מיכר את בנו ליאור לריטאלין, והאחר אהב מאד את ילדיו אבל התקשה, בגיל 20 ומשהו, לתפקד כהורה. "אני סובל מבעיה של חוסר תשומת לב מגיל צעיר מאד", הודה אביב. "הוריי לא היו מוכנים לילדים, הם לא היו בשלים לילדים. הייתי ההורה של ההורים שלי".

אבל צלו של הדוד משה לא רק השפיע על אסי בנו, על אביבה אחותו, על יהונתן אחיינו, אלא גם, פרדוקסלית, משוטט עמוק בנפשו של אביב, שלא שירת בצה"ל. שטען שהוא "פציפיסט". שהצטלם עם כובע פלדה. שריסס על גופו העירום "טוב למות בעד עצמנו". שמיתג את עצמו כשמאלני רודף שלום. שקרא לבנו בשם הגלותי דילן. מה זה אם לא תגובה רפלקסיבית למיליטריזם הבוטה, לישראליות היהירה, של משה דיין.

ב

1969 היא שנת הפריצה של יהונתן, האב הביישן, שמתחבר לחבורת "לול" של איינשטיין וחנוך. לאריק, כוכב הפופ, נמאס מפסטיבלי הזמר. הוא מחפש סאונד של רוק ומוצא את הצ'רצ'ילים, שהופכת ללהקת הליווי. יהונתן מתבקש לכתוב מלים עבריות לשירם הפסיכדלי when you're gone, שהופך לקלאסיקה "אחינעם לא יודעת". אבל יהונתן אינו בורג מרכזי ב"לול". וגם לא נורית מקובר הדעתנית. שלום חנוך מכיר ביניהם והאהבה מלבלבת. הם נישאים בטקס צנוע. וב-71' נולדת שירה, מהשיר המקסים "שיר לשירה". גם נורית נושאת בצקלונה מוות. סבתה התאבדה. כשהיא מגיעה לטיפת חלב, האחות תוהה אם כדאי לה ללדת בהתחשב בהיסטוריה המשפחתית.

נורית היא העוגן של המשפחה. החזקה באמת. לכאורה. כששירה מגיחה לאוויר העולם, היא, כמו נשים רבות, שוקעת בדיכאון שלאחר לידה. ויהונתן לוקח לידיו את המושכות ומטפל בתינוקת הרכה. על הגיחה שלהם ללונדון גפן כותב את "יונתן סע הביתה". אבל בארץ, כשהוא נוסע במוניות להופעות לילה עם דני ליטני, היא נותרת בבית עם שני ילדים קטנים, רעבים לאהבה. "אני בן אדם שחייב חום בצורה חולנית", יתוודה אביב כעבור שנים. והפצע שנפער אז, מעולם לא נסגר.

כשנורית לא בבית, החבר הטוב דייויד ברוזה עושה בייביסיטר. ברוזה מביא לאביב הקטן גיטרה ומלמד אותו אקורדים. הוריו לא מסתדרים ואביב מוצא מפלט במוסיקה. בגיל שבע, לאחר שהאב עובר מהעיר לרמות השבים, כותב אביב הכואב שיר ראשון, "בואי לכפר". הוא מבלה שעות רבות לבד. "לפעמים באתי הביתה ובכלל לא היה לי מפתח. הייתי מטייל". מאחר שאמו לא יודעת לבשל, השכנה הקשישה מלכה נוהגת להאכילו. לאמו הוא כותב שירי כעס. היא הדמות המשמעותית בחייו.

את סבא ישראל, אביו של יהונתן, אביב רואה מעט. אחרי שהסב מנסה, לבקשתו, ללמד אותו לירות ברובה, האב יהונתן, שמתעב את הצבאיות, מפריד ביניהם. החינוך הנוקשה שקיבל בבית גורם לו ולנורית להחליט שאת ילדיהם יחנכו אחרת: "נאמר להם כמה שפחות את המלה לא". לאביב אין במה למרוד. הוא בקושי ישן, החופש שלו מוחלט, ילד פרחים רגיש. הוא בוכה מול סרטונים של טום וג'רי ואחותו היא "הילדה הנוגה של המחזור".

בשנות ה-80 עוברת משפחת גפן להתגורר במושב בית יצחק ליד נתניה. כמה עשרות משפחות, כולם מכירים את כולם. בקיץ 85' אני מגיע לבית, לראיין את יהונתן עבור המרתון שיוקדש לו בגלי צה"ל. מסביב הכל ירוק, השעה קצת אחרי 11 בבוקר, ושירה בת ה-14 ואביב בן ה-12 מסתובבים הלומי שינה. אב השנה מסתפק במבט חטוף. כשאביב יהיה בן 15, עולמו שוב יזדעזע. הוריו נפרדים סופית. מה זה חולל בנפשו? את התשובות תמצאו בשירים. וגם בחייו האישיים, במערכות היחסים הארוכות עם שתי נשותיו הראשונות, אילנה ברקוביץ' ושני פרידן, וזו השלישית, הטרייה, שרון קאופמן: "המרד שלי זה שאני אדם מאד זוגי. מאד יציב", יפרש פעם.

תיכון רופין הוא הגיהנום הפרטי של הנער אביב. הוא משועמם, זקוק נואשות לתשומת לב, לובש שרשראות, מעשן, מפריע, מצפצף על העולם ומעריץ את המשיח, חברו של אביו שלום חנוך. הוא מנודה חברתית. וביום אפל אחד גוררים אותו הבנים ותוקעים את ראשו בתוך אסלה מלאה במי ביוב (על האירוע הטראומטי יכתוב את השיר "אתה נולדת לאהוב", ובעקבות פגישותיו עם פסיכולוגית יקבע "תשומת לב מקבלים רק כשמתים"). גם צוות ההוראה הוא לא מציאה. "שירה נהרגה", מותחת יום אחד מורה אחת את אביב המבוהל.

רק ניר תומך בו. מגיל 11 הוא וניר שפינר, בן להורים גרושים, החברים הכי טובים. כשניר לא בסביבה, אביב כותב: "במשך שנים ראיתי מולי רק קיר בטון ומחברת". אחרי שאביב מתאהב במורה אפרת ומקריא במסיבת הסיום של כיתה ט' שיר אהבה לוהט, הוא מסולק סופית. ההורים, שממילא ריסקו את יחסיהם, מאפשרים לו להיעלם מהבית לשבועות ארוכים, הכוללים נסיעות לכינרת וקיבוץ נדבות. בגיל 16 אביב מתקבל לבית הספר רימון. בכתבה בידיעות מספר הטאלנט הצעיר שהוא רוצה לשרת בלהקה צבאית.

ג

מרימון הוא לוקח את קארין, שהתייתמה מאביה, שייקה אופיר, שנים ספורות קודם לכן. היא האהבה הראשונה. את רימון הוא נוטש תוך חודשים ספורים. אבל המוסיקה עוטפת אותו. כמו בכל ספרי ההדרכה לכוכבי רוקנרול הוא מקים להקה ("חתולים בצנרת"), כושל ברדיו עם השיר הראשון ("חבר", 1991) ונותן את כולו בהופעה בפני הברנז'ה (קוטנר, אפרים שמיר ומשה לוי, שיהפוך למפיק אלבומיו).

חלום הלהקה הצבאית מתרסק. אחרי שהוא זוכה לפרופיל 21 זמני בעקבות ניתוח שעבר בשל עקמת, הוא מנסה להתקבל אך נדחה בטענה שלא שר מספיק טוב. מעניין מה יחשבו שם, כששיריו יושמעו ברדיו הלוך ושוב. אין לו כבר מה לחפש בצבא של סבא ישראל והדוד משה, הוא מאיים להתאבד ומשוחרר. כעבור שנים, כשיישאל האם ניסה אי פעם לשלוח יד בנפשו, יתחמק מתשובה. עד היום.

המעגל עם התיכון שמירר את חייו נסגר בסדרת הטלוויזיה "עניין של זמן", שבה הוא מגלם את "אביב", נער מופנם, חובב מוסיקה, המאוהב ב"דנה" (הזמרת דנה ברגר). אבל אביב לא רוצה להיות שחקן, הוא רוצה לבעוט. בסוף אחד הפרקים הוא מבצע לראשונה את "עכשיו מעונן". השיר שמוקדש לניר.

באוגוסט 91' חברו הטוב נהרג בתאונת דרכים. אביב מתרסק. קארין עוזבת אותו. וערב אחד, כשהוא יוצא שתוי מפאב "זנזיבר", הוא מקניט חבורת חיילים, וסופג מכות. בשיר הראשון מתוך אלבום הבכורה יכתוב על כך: "אמש התבזיתי בפעם המאה".

רוקנרול מורכב מצליל, מלים ופרובוקציות. בפברואר 92', לקראת צאת התקליט, אביב מצולם עירום על שער "7 לילות", למעט גיטרה שמכסה את איבר מינו, ועל גופו הכתובת "טוב למות בעד עצמנו". הטקסט כולל מתקפה חריפה על צה"ל ("רוב הילדים הולכים לצבא כי הם מבולבלים"), שגוררת, כצפוי, תגובות קשות. באותו עשור אביב גפן הוא אייטם קבוע בתוכנית הרדיו "יש עם מי לדבר". אחרי 3 חודשים הוא מתנצל. בהמשך ידאג למתוח את החבל ולהרפות. לחטט בפצעים, להטיח מלים, להאשים, לכתוש, ואז להניח לזה ולבקש מאיתנו סליחה. גם זו דרך לזכות בתשומת לב. ובאהבה.

כמו דייויד בואי של שנות ה-70, אביב גפן של שנות ה-90 הוא גבר צנום, שמתאפר בכבדות ומפגין גבריות מטושטשת. "היום בארץ", הוא מסביר, "אם אתה לא מתאפר באלפי צבעים, אנשים פשוט לא מקשיבים לך". ובאמת, לתקליט הבכורה, "זה רק אור הירח", כמעט לא מקשיבים. השירים בקושי מושמעים. אבל בספר ההדרכה לרוקנרול הכישלון הופך להצלחה כבירה. שמעו של גפן, הכותב על חוויות גיל ההתבגרות, לא דופק חשבון למבוגרים ויודע לגעת בנימים החבויים של האהבה, עובר מפה לאוזן. השיר שכתב לנורית גלרון, "אתה פה חסר לי", עוזר גם. המכירות עולות ואביב אוהב את אילנה ברקוביץ'. כן, היא רק בת 14. אבל בגיל 16 תעבור לגור איתו ובת 21 גם תינשא לו.

ההצלחה פורצת בסוף 92' כשמאות מעריצים מתנפלים על חנות בראשל"צ. גפן מגיב בפרובוקציות שמתובלות בלא מעט שירים טובים: לבוש (חולצת רשת ומכנסי לקה ואיפור אצל רבקה מיכאלי), טקסט ("לבכות זה מאד גברי"), מרד (נגד המבוגרים המנותקים, שאותם מגלמים היטב ב"פופוליטיקה" טומי לפיד והמשוררת דליה רביקוביץ') ואלימות (אבנים נזרקות בטירת הכרמל ופוצעות נגן, הופעה ברעננה מתפוצצת עקב מטח תפוזים, בירושלים מושלכות ביצים, עגבניות ובקבוקי בירה, ובחיפה פחיות ובקבוקים). אביב מפסיק להופיע בסוף 93'.

בינואר 94' נערה קופצת אל מותה ומותירה מאחור מכתב עם שיר של אביב. הארץ סוערת (שוב). מנחם הורוביץ מנסה לברר בערוץ 2 האם "נערי אביב" מנסים להתאבד בעקבות המסרים בשיריו. בבתי החולים טוענים ל-4 מקרים מדי שבוע. ההיסטריה גואה. אביב שר בטלוויזיה "לא רוצה להתאבד!".

ההשפעה האדירה על מעריציו הרבים, "ילדי אור הירח", מפחידה את הממסד. הוא פרפורמר מזהיר שיודע לשחק עם הקהל, לנהל אותו רגשית, להפעיל עליו מניפולציות. זה כבר לא אביב המבוהל, המבולבל. הוא זמר השנה. עם אלבום השנה, קליפ השנה ושיר השנה. המודעות העצמית חזקה מאי פעם. "כשאני פותח את הפה שלי, ידיעות מוכרים כפול", יאמר ב-1995 לדודו טופז.

אותו ראיון ב-95' חושף צד אחר, מכוער. אחרי שהתראיין אצל טופז כינה אותו "שוביניסט" ו"אדם טיפש" וסיכם: "הדבר הכי נמוך בעולם זה הופעה של טופז בים המלח". אחרי שנפרד מבועז בן ציון, שדאג לסייע לו בימים הקשים ביותר, כתב: "פגשתי אמרגן שקרן / עשה אותי כוכב". ויש גם את הזמרות שאיתן עבד, קרן הכט ונינט טייב, שיוצאות חבולות מהעבודה המשותפת. הכאב, אתם יודעים, יכול להופיע בכל מיני צורות.

ועוד לא דיברנו על החשבון הפתוח עם האב, יהונתן. "ואבא שותה / כשהוא שיכור את חוזרת", הוא מתעד ב"בוכה על הקבר", או "האבא שלי בדיוק" שותה "בקבוק אחרי בקבוק" ב"עכשיו מעונן".

זה השיר המכונן של גפן. הוא כתוב כבלדת רוק ופורש את עולמו הפנימי, או העולם שגפן רוצה שנחשוב שהוא עולמו הפנימי, ובו אלימות, גילוי עריות ומוות, ידיד המחלקה. המלים הבוטות "אנחנו דור מזויין" מחוללות מהומת אלוהים. וגפן מקבל את מה שרצה: חשיפה בכל כלי תקשורת אפשרי, מאבק בין דורי והערצה גורפת של בני הנוער, שסוף סוף מקבלים כוכב פופ בן גילם, שמבין את מצוקותיהם, שאכפת לו, שמחבק וחומל.

"עכשיו מעונן" מושפע ממותו של החבר ניר שפינר. את "לבכות לך" הוא כותב ישירות עליו. ומשמיע לאריק איינשטיין, שמתרגש. אבל העבודה המשותפת נקטעת במריבה, כשאיינשטיין מבקש מגפן ומיוני רכטר גרסה מינורית. זו מופיעה לבסוף באלבומו "יש בי אהבה" ב-1995. תיכף ייסגר עוד מעגל. המעגל של רבין.

גפן, בשנים הללו, תוקע אצבע משולשת בעין של המדינה. העין בלי הרטייה. "שומקום" רומז להרגלי השתייה של יצחק רבין: "מי זה שם הולך שיכור, זה ראש הממשלה". אברי גלעד חושב שהגזים, שני עורכי דין מאיימים בתביעה. גפן, כרגיל, מרביץ ומתפייס. הוא מופיע, עם רבין, בתוכנית הדגל של ערוץ 2, במדורת השבט, "בשידור חי" עם דן שילון. מכחיש שהשיר עליו, אבל מוסיף: "אני מעדיף ראש ממשלה שיכור שמביא שלום". הוא מזדהה כתומך, כשמאלן, מתנגד לכיבוש ("עם כובש זה עם טיפש") ומשתתף בעצרת השלום ב-4 בנובמבר בכיכר מלכי ישראל. הוא מתנשק עם לאה רבין, מתחבק עם יצחק ובוחר לשיר דווקא את "לבכות לך", שמוקדש לכל האנשים שכבר לא יראו את השלום. דקות ספורות לאחר מכן הוא יורד במדרגות. רבין יורד אחריו. הוא שומע את היריות ומשתטח.

סוף מעגל באותו חיבוק, רגעים לפני המוות, בין הפלמ"חניק, הלוחם, חברו של סבא ישראל לספסל הלימודים, למוסיקאי בעל הזהות הגברית המטושטשת, שאפילו לא עשה צבא. מה שהתחיל ברצח נגמר ברצח. רצח רבין הוא טראומה לאומית בדיוק כמו רצח קנדי שהתרחש ב-22 בנובמבר 1963, אותו היום שבו נרצח משה ברסקי ב-1913. 50 שנה לפני כן. דיין, רבין, גפן. הכל מתערבב. טובל בדם.

ד

5 שנים חולפות. אביב מתגרש מאילנה ופוגש את שני פרידן, עימה יתחתן ב-2005. כעבור שנתיים היא תעניק לו את דילן, בנו. בסוף יתגרש גם ממנה. את המעגל עם אריק, שנפתח ב-1969, יסגור בשנת 2000 בדואט משותף הנושא את שמו של אלבומו הטוב מכולם, "יומן מסע". כשראש הממשלה אהוד ברק עדיין חולם על שלום, אביב שר בהופעות "מולדת חשוכה" (באלבום זה מופיע כ"מולדת אהובה"). גם שלום חנוך כאן, משתתף בשיר "חצר המלך". הלפיד הועבר. האינתיפאדה השנייה פורצת. השלום לא רלוונטי. השמאל מתאייד. בתחילת 2001 מסרב גפן להצעה להשתמש בשיר "עורי עור" לתשדיר הבחירות של הליכוד. העבודה לא תשוב עוד לשלטון. גם אביב גפן כבר לא סופרסטאר.

שיריו לא מותירים חותם. ללא המעטפת הפרובוקטיבית, הוא שולף בלדות אהבה מלנכוליות עם מבנה מוסיקלי שחוזר על עצמו. במקרה הטוב זה מזכיר את פינק פלויד או לנון. ניסיונותיו להגיע לקהל חדש מניבים הצלחה חלקית. פרויקט בלאקפילד, עם סטיבן ווילסון, מייצר 3 אלבומים, אך כושל מסחרית. ב-2010 הוא חובר לעידן רייכל וכעבור שנתיים משמש כמנטור בריאליטי פופ של ערוץ 2, "The Voice". ומדי פעם, כדי לגנוב כותרת, מנפק עוד מיני שערורייה או חלקיק פרובוקציה. כמו למשל, ראיון לטלוויזיה הגרמנית, שבה הוא מציג את עצמו כזמר נרדף: "חצי מהישראלים רוצים אותי מת". כן, ברור.

ולמרות זאת, ועל אף שהוא טוען שעדיין אינו מאושר, החיים לא כל כך רעים. "הביטחון שלי התייצב כאדם". גם הביטחון הכלכלי. גפן, שחוזר ומסתבך בגרסאות סותרות על חייו והשקפותיו, ממשיך לתעתע בנו. איפה האמת? ומה בדייה? האם הסבל היה רק כלי לגריפת רווחים? האם הכאב רק מכר אלבומים? ואולי הוא בעצם עוד בורגני? שלומי שבן, באלבומו "מגדל הפזמון", משכתב שיר של רנדי ניומן כאופציה נוספת, אירונית, נוקבת ומסכמת (לעת עתה):

"גננת, אני רוצה לספר לך סיפור קטן; תני לי, תני לי /
רק הבוקר, אשתי ואני עשינו טיול קטן /
לפרויקט מאוד יוקרתי בחופי תל ברוך /
בדיוק, פרויקט ה - Sea & Sun, /
איפה שחבר טוב מאוד שלנו מחזיק במקרה את קומת הפנטהאוז, /
והשם של החבר הטוב הזה הוא - מר אביב גפן, כן /
ישבנו לנו ודיברנו על איזה חתיכת עץ או משהו, /
ועל פסנתרים ששנינו אוהבים /
ואת יודעת מה הוא אמר לי? אני אגיד לך מה הוא אמר לי /
הוא אמר לי, "שלומי, אני עייף, /
תיקח אתה את 'ילדי אור הירח' לתקופה", כן /
רוצים שינוי? /
החיים שלי טובים /
החיים שלי טובים!"

אפילוג:
לפני 13 שנה פירסמתי גירסה ראשונה של הטקסט הזה במעריב, כשאביב חגג 40. מאז עשה ריאליטי. תקף את ביבי. חיסן את דילן. התחנף לביבי. תמך בגנץ. התקרב לחרדים. אייל גולן. מאי גולן. רעש פה ורעש שם.

ואז אבא מת

עמוס קינן נולד היום ב-1927.ונפטר מאיתנו ב-4 באוגוסט 2009.למחרת כתבתי עליו בגלובס את אחד הטקסטים הכי יפים שלי:"אבל אין שו...
02/05/2026

עמוס קינן נולד היום ב-1927.
ונפטר מאיתנו ב-4 באוגוסט 2009.
למחרת כתבתי עליו בגלובס
את אחד הטקסטים הכי יפים שלי:

"אבל אין שום דבר.
אני לא רואה שום דבר".
(עמוס קינן, "הדרך לעין חרוד")

הוא הגיע לעין חרוד. ובעין חרוד שממה. אין עיר. אין כביש. גם לא מגדל מים. רק מעיין מפכה. רק מעיין.

עמוס קינן נפטר.

נפטר מאיתנו.

ולנו אין מילים. גם אנחנו חולים.

המחלה היא אתה. שיקוף מדויק של פחדיך.

קינן לא איבד את הצלילות. הוא ויתר עליה. מה לצלילות שלו ולמקום שבו הוא חי. לעגל הזהב. לנהנתנות. לשחיתות. לאובדן המוסר. לקריסת המערכות.

מה לעברית הרזה שלו ולפאתוס הרבני. מה לפסליו העזים ולשיח הרדוד. מה לרגישותו המבעבעת ולאוטם שריר הלב הלאומי. מה לו ולנו. רק בוז מתמשך ועמוק.

האלכוהול הוא בוז. האלכוהול הוא כאב. כשאינך יכול לשאת אותו, אתה יורק את מילותיך, בועט, חסר אונים, מבטך מתקהה, גופך נצפד, אתה מתחיל למות.

אתה מתחיל למות ביום שבחרת להיות בודד. חבריך לא בדיוק מכירים אותך. קרוביך לא באמת מצליחים להגיע אליך. אתה אוהב לאייר. לאכול. לפסל. אתה יכול לצחוק. לאהוב. לכתוב. אבל את הטקסט המכונן של חייך כתבת בנעוריך: "אין לי חברים, גם בתנועה אני מרגיש בודד. כולם זרים לי ואין אל מי לפנות".

הזרות היא החוויה של עמוס קינן.

הוא עיצבה את גופו. את עיניו.
את משנתו. את חבריו. את ארצו.
שבה התהלך כזר גמור.

אמרו עליו שהיה רגזן. שהיה עוקצני.
שהיה אנטיפת. פרוע. גס.
שהיה אדם קשה.

אז אמרו.

הוא לא.

זה לא קינן שהיה עוין, זו ארצו שהייתה עוינת אליו. שהפנתה אליו את גבה.

קינן אהב את ארצו. האדמה ריגשה אותו. והנופים.
הוא היה פטריוט אמיתי. הוא נאבק על דמותה. הוא חמל עליה. הוא ניסה להציל אותה מעצמה. הוא הבין שזה חסר תקנה. שזה אבוד.

הוא הבין את זה מזמן.

החלום הישראלי התנפץ. ומטר הזכוכיות נשר אט-אט, חלקיו נפרדים זה מזה, כמו גשם דקיק של חורף.

כל שנותר לו הוא להביט. להתבונן.

המבט הזה בעיניים היה הכוח של עמוס קינן. המבט המצומצם, החד, הנוקב, הדואב, האירוני. מה הסתתר מבעד לעיניו. מה נגלה מבעד למילותיו. מה הוביל את יצירותיו השלמות, המפוכחות. מה אמר לנו ולא רצינו לשמוע. מתי העדיף לשתוק.

השתיקה הייתה הרומן הכביר שהותיר מאחוריו.

החיים, הוא ידע, הם אירוניה מתמשכת. אוסף של פרדוקסים. המילים אינן משכנעות איש, כוחן נותר על הנייר. הפסלים אינם נעים לשום מקום, הם נשארים, צוננים, בגפם. האיורים אינם משתנים עם השנים, רק מי שמביט בהם. והזיכרון לא מתחזק אלא נחלש. כשהשנים עוברות, יש לך יותר זיכרונות, אבל אתה זוכר פחות. יש לך במי להיזכר, אבל אין מי שייזכר בך.

אבל מה נעשה עם הפחדים? לאן נוליך אותם? הם מתגברים והולכים. וחוסר האונים. והמרחק. והגיל. הרוך מכאיב כל-כך. והמילים הן משא כבד של ייסורים.

בגיל 80 הפחדים סוגרים עליך, מלווים אותך מיקיצה עד תנומה. הספרים שלא תספיק. העבודות שלא יושלמו. הגוף שבוגד בך. המוח הלאה. וחבריך המתים. והשפה הננטשת. שוב לבד. עוד יותר מאי-פעם.

דן בן-אמוץ הלך לעולמו. שייקה אופיר מת. גם אדם ברוך גווע. וחנוך לוין נפטר. ומאיר אריאל נאסף. ויוסי בנאי. ומי יספוד לעמוס קינן? מי נשאר? מה נשאר?

מאומה.

"עכשיו, סוף-סוף, טוב לי. אני בעין חרוד".

הוא הלך בשדות. היו לו עיניים בוערות. גוף בנוי לתלפיות. חיוך שובה נשים. הוא היה גיבור. הוא קרא לדרור. ובסוף הוא מת. כבר א...
01/05/2026

הוא הלך בשדות.
היו לו עיניים בוערות.
גוף בנוי לתלפיות.
חיוך שובה נשים.
הוא היה גיבור. הוא קרא לדרור.
ובסוף הוא מת. כבר אז. ב-1967.
בגיל 22 בלבד.

אבל מי היה אסי דיין?

לאבא שלו קראו משה דיין.
והוא מעולם לא השתחרר מצילו.
אנחנו חשבנו שהכרנו אותו,
אבל הוא לא הכיר את עצמו.
וב-1 במאי 2014.
היום לפני 12 שנה.
הוא מת.
סופית.

----

אסי דיין הוא תעלומה.

הוא האיש שהיה לו הכל ולא היה לו מאום. הוא היוצר שהיה מלא ברעיונות ובפנטזיות, אבל מתחת לכל זה שכן ריק ונפערה לה תהום של ממש. הסתירות שהיו בו הן לאו דווקא השתקפות של מורכבות ותהייה אלא יותר של בלבול ותעייה. ומי שמבולבל אינו יודע מי הוא אלא רחוק מעצמו. מאד.

אבל מה זה עצמו?

מי זו הנפש שהתייסרה שם מתחת להררי ההסברים, הנימוקים, החפירות והווידויים. לא ממש ברור. ואולי זה הסיפור כולו. או אחד מהם. כי כפי שדיין חשף ותקף, הוא גם הסתיר והתגונן. במשך 69 השנים שנע פה בינינו, לא הצליח למצוא רגע של שלווה, את השקט, את ההסכמה, את הוויתור. הוא היה הבן של אביו. והוא נותר הבן של אביו. מתוך בחירה. נואשת, הרסנית, מעוררת חמלה. אבל בחירה. שלו.

חודש אחרי מלחמת ששת הימים, ברגעי האופוריה המהדהדים, כשמדינה שלמה נמצאת תחת השפעה קשה של סמי האושר, האומץ, העוצמה והיהירות, מלוהק אסי דיין לתפקיד אורי כהנא ב"הוא הלך בשדות". כשאביו מגלם במציאות את שר הביטחון הנערץ, משחק בנו בסרט גיבור עשוי ללא חת. בגיל שבו צעירים מורדים בהוריהם, בשנה שבה ההיפים הלכו לסן פרנסיסקו, קצת לפני שהסטודנטים הבעירו את פאריז, אסי דיין כבר לא היה יותר אסי דיין, הוא היה משה דיין. הוא תמיד היה משה דיין, דווקא משום שניסה להימלט ממנו.

כי מי שמחפש את עצמו כל חייו, לא יודע מי הוא. ומי שכותב כל כך הרבה על עצמו, עדיין בודק ומנסה לאתר על מי הוא כותב. ומי שמתמסר להאלהת אביו ב-67', הוא גם מי שמגדף את אביו זמן קצר לפני מותו ב-81'. כי חייו כרוכים בחייו של אביו, אפילו אם אביו מת. הפרדוקס המכאיב לגבי אסי דיין היה שגם כמורד הוא מרד אך ורק באביו, ועל כן אביו המשיך לנהל את חייו עד יום מותו. אם הוא היה אביו, הוא היה אביו. ואם הוא לא היה אביו, הוא היה אביו גם. אין מוצא. דד אנד.

זו גם הסיבה שקרא לסדרת המופת על חייו "החיים כשמועה". משום שאסי לא חי את חייו. חייו היו רק שמועה. אייטם במדורי הרכילות. הוא חי את חייו של אביו. חייו השניים. האחרים. האפשריים. וגם חייו הראשוניים, כמפקד העליון של צבא ההגנה לישראל. ב-1953 מונה דיין האב לרמטכ"ל הרביעי של צה"ל, שכונה בפי בנו בסרקזם אופייני "צבא ההתקפה לישראל". זה הרגע המכונן בחייו. ולאו דווקא הרגע ההוא, בגיל 17, שבו עלב האב בבנו, שבו מחק האב את בנו, כשכינה את שיריו "קשקוש".

כשדיין הופך לגיבור העם הוא נוטש את משפחתו, את בנו הקטן, וטובע בביצת המוות. אלה השנים הקשות של טרור הפידאיונים ופעולות התגמול. חיילים ישראלים מתים כמו זבובים ודיין שוקע ופניו מתקדרים. בנו מפנים את המוות. ומעתה ואילך המוות יבצבץ בחייו, פעם אחר פעם, בהתחלה טיפות טיפות, אחר כך קילוחים קילוחים, עד לשטף אחד גואה ובלתי נגמר. והמוות הוא צבא. והצבא הוא מוות.

זה כל כך סמלי, מטריד ואף מתבקש, שאסי דיין ימות, 61 שנים לאחר מכן, בשבוע הישראלי הטעון, הקשה לעיכול, השבוע שבין יום השואה לבין יום הזיכרון ויום העצמאות. השבוע שבו ישראל שבה ומכירה את עצמה, כשהמוות מאז מעורב במוות של היום, פחדים ופוביות וקברים ושכול וכל כך הרבה עצב ותוגה. כזאת שאדם רגיש כמו אסי לא יכול היה להכיל. אז הוא השפריץ אותה החוצה, אל פנינו ולתוך אוזנינו.

כשהחיים הם שמועה, המציאות מטבע הדברים נמצאת בקולנוע. אחרי שהוא נוטש את סיירת מטכ"ל באמצע המסע, אסי מגלם חייל בסרטו של מיכה שגריר "סיירים". ואז הופך לפלמ"חניק ב"הוא הלך בשדות". ואז ללוחם על גדות התעלה בסרט איטלקי על אביו, "דיין גיבור סיני". ואז הוא אביו עצמו בסרט הטלוויזיה "שתיקת הצופרים". ובתווך הוא שוקי, סגנו של יוני נתניהו, בסרט ההרואי "מבצע יונתן". הנה הוא שוב מטכ"ליסט. בסרט, לא בחיים.

עולם הצבא הוא עולם אלים ותוקפני. כי זו מהותו של הצבא. כי זו מהותו של משה דיין. חקלאי שבז לאביו העסקן (בדיוק כמו אורי מ"הוא הלך בשדות"). תחבולן. רודף שמלות. אחד שנוגס בחיים. ושהמוות נוגס בו גם. אנחנו מדברים על משה, לא על אסי. אבל מה זה משנה. שניהם אותו אדם. תמיד. הרגע המרגש האחרון בחייו, שבו אביו נוגע בגופו, מנשק אותו, אוהב אותו, אכפת לו ממנו, קורה לאחר שאסי ניצל ממתקפת טרור במינכן. הם מתקרבים לרגע. הם כבר שם. ואז נסוגים. לנצח.

כשבן ואב מתחבקים זה עם זה, הם מקבלים זה את זה. הם מוכנים לתת לכל אחד את מקומו. כל אחד יודע מי הוא. לא במשפחת דיין. לא בסיבוב הזה. כשמשה לועג לערבים ומצחצח את גאוותנותו, אסי מוכן לסגת מכל השטחים ומזהיר מפני המלחמה הבאה. והיא אכן פורצת. ומחסלת את אביו.

רגע לפני המלחמה ההיא, המוות מגיע לביקור על הסט. "חגיגה לעיניים", סרטו הראשון של אסי, נכתב באביב 1973. אסי הוא אדם בעל חזון. הוא חזה את פרוץ המלחמה. את רצח הרב כהנא. את הכאוס שיבוא עם רצח רבין. וגם את עתידו שלו. יוסף שילוח, המשורר, גיבור הסרט, חותך את ורידיו בחדר האמבטיה. הדם ניתז. בדיוק כפי שיקרה כעבור שנים לאסי עצמו. רק שאז, הוא זה שיחתוך את ורידיו. הוא זה שיבחר בכאב.

הכאב הוא המזון הכי ישראלי. יותר מפלאפל, חומוס, או ביסלי גריל. הוא מדריך אותנו ומארגן את חיינו. לאסי היו איים אבודים מעטים בתוך ים הכאב הגדול. ב"גבעת חלפון אינה עונה", עוד סרט על צה"ל, שוב חיילים במדים, הוא פיצח את הישראליות הבריאה, המשעשעת, הים תיכונית, זו שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. זה היה אמנם סרט על הצבא, אבל הוא היה אנרכיסטי, מצחיק נורא ועטוף בכישרון, מתת אלוה, של חיבור בין דמויות לטקסטים, האבסורד הישראלי במלואו.

באותו זמן דיין האב היה מחוץ לעניינים וחיפש את ההשפעה ביומון "היום הזה". אחר כך נטש את מפלגת המחדל והפך לשר החוץ של בגין כדי להביא את השלום עם המצרים, ההם מגבעת חלפון. אסי יכול היה להשלים איתו, אך בחר לתת לו באבי אביו. דיין האב נידה אותו ואת אודי ואת יעל ואת האם רות מהמיליונים שצבר. הוא לא רק בגד באשתו, הוא בגד גם בילדיו. אחרי שנטש אותם, אחרי שאמר שהיה מעדיף, בגלגול הנוסף, שלא תהיה לו משפחה, הותיר להם בצוואתו אי תנועה.

הכאב, הזעם, התיעוב, התפרצו. ודבר לא יחזיר אותם פנימה. אסי טבע בקוקאין. התמכר לריטלין. ניסה להתאבד. פגע בנשים שאהבו אותו. הרס את חייו. בעקביות. בשיטתיות. בכל פעם מחדש. הוא התקשה לסלוח. והאחיזה הזאת בטינה לאביו מיררה ודקרה וצרבה וצילקה וגמרה. קראתם בחלוף השנים לא מעט שבחים על יצירתו, אבל בזמן אמת דיין הבן זכה למעט מאד רגעים של חסד ולדקות ספורות של קורת רוח. הוא תיעב קלישאות ובז לצביעות. הוא היכה את החברה הישראלית בבטנה ובעט בכל מה שקדוש לה, מפני שהוא, הבן של, תמיד הבן של, לעד הבן של, היה החברה הישראלית. מר ישראל. מר, ישראל.

ואנחנו, בדרכנו, טיפחנו אותו. את הדמות שהשית עלינו. דמותו של הילד הרע. כליא הברקים של המשפחה. הכבשה השחורה של המדינה. מלך בשר ודם. והמלך הוא עירום גם כשמפלי שומן ניגרים ממנו, דיבורו כבד והליכתו איטית. הוא אמור לשחק את המוקצה ואנחנו נלטף אותו מדי פעם, נעניק לו תפקידי נצח והוא ימשיך לטפל בנו. לפני ואחרי שיהפוך מלוחם לחולם, מגנרל למטפל.

בערוב ימיו הלך אסי דיין ודמה יותר ויותר לאביו משה דיין בשנותיו האחרונות. כפי שדמה לו מאד באותו סרט מ-1967, השנה שעיצבה את אביו ועיצבה למעשה את כולנו. אורי כהנא, הוא אסי דיין, הוא משה דיין, חי לו ומת לו באותה 1967. כל השאר הוא רק האפילוג.

לא הכרתי את אסי דיין ומעולם לא נפגשתי עימו. חוץ מפעם אחת, על גג בתל אביב, בערב יום העצמאות, כשחגגתי יום הולדת עצמאי לעצמי. הוא עמד שם, זמן לא רב אחרי "החיים על פי אגפא", כלל לא הזמנתי אותו, אבל איכשהו הוא הגיע, ודיבר, וניפנף בידיו, ונראה חי. מאד חי.

ואולי לא היו הדברים מעולם?

האיש שהשפיע יותר מכל על הבידור הישראלי. אברהם דשא (פשנל) הלך לעולמו היום לפני 22 שנה----פשהבקשתו האחרונה היתה קרטיב. צונ...
28/04/2026

האיש שהשפיע יותר מכל על הבידור הישראלי.
אברהם דשא (פשנל) הלך לעולמו היום לפני 22 שנה

----

פשה

בקשתו האחרונה היתה קרטיב. צונן, חמצמץ, דביק, ישראלי כל כך. כמו מערכון של הגשש. כמו פזמון של התרנגולים. החיוך של חיים טופול. הזריזות של דני סנדרסון. הקול של רבקה זוהר. הממזריות של אורי זוהר. הירושלמיות של יוסי בנאי. וציפי שביט. ועפרה חזה. וספי ריבלין. ושייקה אופיר. ושוקולד מנטה מסטיק. כולם היו בניו. ובנותיו. הוא היה האבא. ראש השבט. מנהל המפעל. המוח. האיש שבלעדיו כל זה לא היה קורה.

גבירותיי ורבותיי, קהל נכבד, זהו סיפור חייו של אדם מיוחד במינו. יזם. ממציא. מפיק. אמרגן. ומגלה כישרונות. זהו מחזה שיש בו הכל. שמחה ועצב. צחוק ודמע. פיסות דרמה וקטעים קומיים. ואיך אפשר בלי סוף טראגי. פעם, מזמן, האדם הזה היה הסנדק של הבידור הישראלי. סליחה, הוא היה הבידור הישראלי. וגם התיאטרון. והקולנוע. שמו היה אברהם דשא, אבל כולם קראו לו "פשנל". ב-28 באפריל 2004 הוא מת. ואת החלל הענק שהותיר מאחוריו איש לא מצליח למלא.

אתם מתבקשים כעת לקחת אוויר. ולהיזכר במי שהייתם. אנחנו כבר מתחילים.

הפרחח משכונת נורדיה

האשה שמגיעה לפלסטינה באנייה מליטא נראית צנומה וגרומה. היא מוצאת את עצמה בתל אביב הקטנה, מנהלת רומן עם פנחס גרינברג, דור שביעי בארץ. האם זו אהבה מאוחרת? או רק תשוקה נואשת? לא נדע לעולם. בגיל 40, בחורף 1926, יולדת עדינה גרינברג, שנוטלת את שם משפחתו של הגבר שעיבר אותה ואז נטש, את בנה היחיד אברהם. התינוק לא זוכה לרגעי אושר רבים. פנחס אמנם מכיר בו, אבל בוחר לשאת אשה אחרת ומקים לו בית בשכונת שפירא.

לאברהם אין בית. עדינה, אשה בודדה וצנועה, מתקשה למצוא עבודה קבועה ונאלצת לעבור איתו מצריף לצריף, מחדרון לחדרון ומבית ספר לבית ספר. בסמטה פלונית, ליד קינג ג'ורג', הפעוט מתפעל מפסל האריה הגאה שבחוץ, אך הקסם מתפוגג. השניים מתמקמים בשכונת נורדיה, באזור שבו מתנוסס כעת הדיזנגוף סנטר. רק בשנות ה-40, כשיכיר את חברו הטוב אריק לביא, הגבר הצעיר יעבור משם.

מרבית חייו של אברהם גרינברג יעברו עליו באותו קילומטר רבוע. מקינג ג'ורג' בואכה דיזנגוף. ברחוב מכבי יצפה באימוני קבוצתו האהובה, מכבי תל אביב. ברש"י, מתחת לפנס הרחוב, ישחק בכדורגל-סמרטוטים עד חצות. בקפה פינתי ינהל את ממלכתו. ברחוב רות ימוקם משרדו. ובכסית יכיר את אורי וחיים, שותפיו לדרך. מה הפלא שמדי כמה חודשים ייקח פסק זמן מהעיר שכבר אינה כל כך לבנה, לראות קצת עולם ולחלום חלומות גדולים. בניגוד לרובנו, הוא גם יגשים אותם.

אברהם מגמגם. גם כשיתבגר ויהיה מפיק גדול, הגמגום יחזור אליו בכל פעם שייפגע או ייעלב. זה לא מפריע לו להנהיג את חבריו למקהלה מול הקיוסק השכונתי, או למסע יומיומי בין עצי הפרי, חרובים, ענבים, גויאבות, אגסים, שזיפים, להשביע את רעבונם. הוא ילד רחוב.

לבית אין מה לחזור, כי אמא לא שם. היא עובדת כשוטפת כלים בקפה אופק, בוגרשוב פינת בן יהודה, ומתחברת עם אמו של חיים טופול מפלורנטין. אחרי שהמשמרת נגמרת היא אוספת שאריות מזון ונותנת לו שיאכל. הוא, מצידו, מוכר בקבוקים וצנצנות שסחב. בחלוף השנים יקפיד לאגור קופסאות שימורים בארון, שמא לא יהיה. ובינתיים, נוגס בחיים ככל שאפשר לנגוס. צמא למגע. מנשק ומחבק. את כולם. ללא הרף.

אבא מגיע מדי פעם לבקר, לוקח אותו למסעדה, שם הוא חווה את הנקניקיה הראשונה בחייו, אבל סובל מהאשה האחרת, שילדה ארבעה בנים ובת, אחים חורגים, המשפחה שאף פעם לא תהיה שלו. כשהוא כבר חייל בבריגדה, מגיע אברהם לחניון שבו עובד פנחס כשומר. האב מציע לו להחליפו, "תעשה כמה גרושים", והבן מבין שהוא משתמש בו כסיפור כיסוי למפגש עם בחורה. עד כדי כך הכאב גדול שגם כשאמו האהובה מתה, אברהם לא יחזור מחו"ל. לוויות, מוות, זה לא בשבילו. הוא בוחר בחיים.

בגיל 16 מזייף הפרחח משכונת נורדיה את חתימת אמו ומתגייס לבריגדה היהודית. זה נשמע הרואי, אבל במציאות מעבירים החיילים האמיצים את זמנם בחוף תל עריש במשחקי קלפים ובסחיבת ציוד, מצמיגים ועד משאיות. אברהם גם לומד שם לשתות אלכוהול. גבעת חלפון אינה עונה, אבל מדביקה לו את הכינוי 'פשנל'. בתום השירות הוא מקבל את ההחלטה המשמעותית בחייו: להיות בן אדם. במקום להיעתר להזמנתם של חבריו העבריינים שממשיכים את המורשת, פותחים מועדוני קלפים בכרם ומציעים לו להיות דורמן, הוא בוחר להתפרנס בכבוד כנהג מונית שכיר. שם משפחתו, מעתה ואילך, עברי למהדרין: דשא.

בשעות הפנאי פשנל קורע את תל אביב. הוא מטפח שפם אופנתי, משחק קלפים, מכה בביליארד וזוכה בתחרות סווינג. עם אריק לביא הוא חולק מרתף ברחוב יהואש ועובר לחדר כביסה על הגג. מאחר שהתשלום הוא לפי קילומטראז', פשה נוהג להסיע את שחקני הקאמרי להופעות ברחבי הארץ. חנה מרון יושבת לצידו והאחרים נאבקים על ששת המקומות מאחור. כולם רוצים לנסוע איתו, כי הוא מפנק עם נקניק, וודקה ומחזיק בגדי ים בבגז', למקרה שירצו להתרענן. המרעננת הרשמית שלו היא השחקנית היפהפיה מיה זיו.

אבל הדמויות החשובות בחייו הן חיים טופול ואורי זוהר, אחיו החדשים, הצעירים ממנו ב-9 שנים. אחרי שרשם הצלחה אדירה בהפקה הראשונה, יריד עגלות שסובב בארץ ביום העצמאות, הוא פוגש אותם על הספסל ליד קפה כסית. רק אז נודע לו שהאמהות הכירו בקפה לפני 20 שנה. השניים מלווים לו 3,000 לירות לנסיעה לחו"ל, בתנאי שינהל את הלהקה שהקימו, "בצל ירוק". זה ההרכב הכי מצליח בסוף שנות ה-50 בישראל. 5 תכניות תוך 4 שנים. "ונצואלה", בקול הבס של שמעון ישראלי, הוא להיט ענק ב-1959. אבל הלהיט הגדול עוד יותר של פשה הוא "מוישה ונטילטור". עם יעקב בודו.

בגיל 30, זמן מה לפני שיצטרף לקואופרטיב של טופול ואורי, פשנל נכנס לשואו ביזנס. מיכאל אלמז מציע לו לנהל יחד את "זירה", תיאטרון חובבים אוונגרדי ברחוב ריינס שפשט את הרגל, והוא מוכר את המונית ועובר לווספה, מגיע לכל פינה בארץ וסוגר הצגות. זירה, בניהולו, הופך לתיאטרון עממי רווי גימיקים פרסומיים ופעלולים שיווקיים. את בודו הוא מאתר בלהקת פיקוד צפון ומסכם איתו שאת החזרות למחזה יערוך בחופשות ויום לאחר השחרור תתקיים הפרמיירה. ההצלחה מסחררת. הונטילטור מסתובב למעלה מ-1,000 פעם. גבירותיי ורבותיי, יש לנו שלאגר.

האימפרסריו מרחוב רות

הלהקה של ישראל בפתח שנות ה-60 היא התרנגולים. נעמי פולני מעבידה אותם בפרך בחזרות לקראת התוכנית השנייה. חיים חפר, שותפם של פשנל ודן בן אמוץ לאירועי מועדון החמאם ביפו, מצוות את פשה לפולני. אבל המפיק שקנה לו שם בבוהמה התל אביבית, חינך את עצמו להימנע מגסויות ומניבולי פה, ודורש להוציא את המשפט "מסובבת את התחת" מהשיר החדש שחפר כתב ללהקה. בסוף הוא מתקפל.

"שיר השכונה", 6 וחצי דקות של מרד נעורים, מוכתר כשיר השנה במצעד הפזמונים של 1963. אחד מכוכבי הלהיט הוא חברו של פשה, שעימו טס לאליפות העולם בכדורגל ב-58' בשבדיה, הידוע גם כ"דני זיידל הצדיק, לא עזרו הפוילעשטיק".

את העסקים שלו, שהולכים ותופחים, פשנל מנהל בלי שום התחכמויות. הוא ישר, בהיר וחד, אינטואיטיבי, נועז וקדחתני, לא עוצר לרגע. "בצל ירוק" ו"התרנגולים" הורכבו מיוצאי להקות צבאיות והיו קואופרטיבים שיתופיים. עד שפשה עשה לזה סוף והפך אותם לשכירים שלו. לכוכביו תמיד יציע שותפות או משכורת. אבל יותר מכסף הוא מעריץ כישרון. עם זוהר הוא מקים את משרד ההפקות "התיאטרון העממי" ומשקיע בסרטיו של הטאלנט. "חור בלבנה", סרטו העלילתי הראשון, הוא הרפתקה מטורפת על צלניק (זוהר עצמו) שמקים קיוסק במדבר ופוגש שלל דמויות, ביניהן בן אמוץ, לביא ושמוליק קראוס. רק ש-1964 היא השנה של הגשש.

הצלחת חייו נולדת אף היא בכסית. פשה עובר בינתיים מהווספה למכונית אמריקאית, שעוצרת יום אחד בדיזנגוף. במקום יושבים חברי התרנגולים פולי, גברי ושייקה. הוא מציע להם להקים שלישיית בידור וכבר למחרת נפגש איתם במשרד.

כשהתרנגולים יוצאים לסיבוב באירופה (בקמפינג, לא במלונות), השלושה עושים חזרות בין ההופעות. פשה, שמחזיק מקומות כמו "החתול העצבני" ו"מועדון הסנטר הכפול", הוגה שם מוזר: "הגשש החיוור". הוא רוצה שמי שיקרא את המודעה יסתקרן ויקנה כרטיס. הרעיון הראשוני הוא להקים שלישיית זמר בגלל ההרמוניות הקוליות, אבל המערכונים הם שהופכים את הגששים לנצחיים.

החברים מפקפקים, אבל פשה בטוח בעצמו: "יהיה תור להצגה שלהם מקולנוע סטודיו לקולנוע תל אביב". כלומר, לאורך כל רחוב פינסקר, מכיכר מוגרבי עד כיכר דיזנגוף. שייקה אופיר, שפשה הכיר לפני עשור בנסיעות עם הקאמרי, מלטש את היהלום. ובנובמבר עולה תוכניתם הראשונה "שמחת זקנתי". באולמות פשוטים למראה. כיסאות עץ. במה. שלושה מיקרופונים. מסופרים. בחליפות ובעניבות. כמו הכנופיה של פרנק סינטרה מאמריקה.

ההתחלה קשה, ההמשך ידוע. ההבטחה לדירה ואוטו מקויימת. והעולם הזה מדווח על "שני מיליון לירות" בשנה. ב-66' הם אוחזים בלהיט השנה ברדיו, חידוש לפזמון איטלקי הידוע כ"שיר הטלפון", ויוצאים למסע של 3 חודשים סביב העולם. מלונות פאר. מסעדות יוקרה. פשנל דואג לכל מחסורם אבל כולא אותם במסגרת קבוצתית, לא מאפשר להם לחלטר או להתפתח בחוץ. גם בסרטי הקולנוע של אורי זוהר יופיעו יחד. תמיד יחד.

באותה שנה, במשרד, בראיון עבודה, פשה מכיר את ניצה קצוצת השיער. הוא מביט בה, שואל אם היא מתל אביב ומודיע לה: "את תהיי אשתי". הוא כבר בן 40. בדיוק הגיל שבו ילדה אותו אמו. ניצה רק בת 22. היא נישאת לו והופכת לחברתו הטובה ביותר, לאשת סודו.

אבל לא קל לחיות עם אדם תוסס כמו פשה. כשניצה מקבלת צירים, הוא לוקח אותה על הווספה לבית החולים ורץ לאהבתו הגדולה, לשחק כדורגל בקבוצת כסית. הוא חוזר אחרי שעה ומקבל לתוך חייו את בתו הבכורה שירילי, ע"ש השיר "שירילי כי טוב". אחרי 42 שנה נכנסת לעולמו המלה "אבא". בכל פעם ששירילי תאמר "אבא" לילד-איש שלא ידע מה זה אבא אמיתי, מעיניו יזלגו דמעות.

לצד המשפחה שהוא מטפח כמפיק, כאמרגן, כצייד כישרונות, מתרחבת משפחתו האמיתית. לבנו השני יקרא גשש, נחשו על שם מי, ולשלישי נועז. בליל שבת תמיד יש ארוחה גדולה ומוזמנים גם אורחים. המשפחה הזאת והמשפחה ההיא מתערבבות. אצל פשנל אי אפשר אחרת. החזרות נערכות בבית. כשהגששים מגיעים, האשה והילדים מסתגרים בחדרים. ופשה מתערב. נותן רעיונות.

הוא אוהב אותם ילדים טובים. כי הוא בעצמו ילד טוב. נאמן לניצה. לא מעשן (הסיגרים בפה רק לשם הצילום כ"מפיק"). לא מקלל. ולא סובל ניבולי פה. כשילד אחד מביע את דעתו המלומדת, "חרא", על הסרט "מוישה ונטילטור", הוא סוגר את המקרנה תוך כדי יום ההולדת של שירילי. הוא גם נרתע מחשיש. וכך מאבד את אורי.

אחרי הסרטים "כל ממזר מלך" (על אייבי נתן), "השכונה שלנו" (עם הגשש), "התרוממות" (הגששים עושים אורגיה, תתארו לעצמכם) ו"התרנגול" (טופול), אחרי מופעי שישי שוברי הקופות "סינימה בלש", זוהר עוזב את המשפחה לחבורת "לול". פשה נקרע מבפנים כי אהב את אורי, אבל מתקשה להשלים עם הסמים וההתנהגות. דרכיהם נפרדות. פשנל ימשיך לצמוח. אורי יעלה לירושלים.

בסוף העשור הוא מחבר את הגשש לנסים אלוני. התמהיל בין להקת הבידור הקלילה לאיש התיאטרון המבריק בתוכניות "סינימה גשש" ו"קנטטה לשווארמה" משגר את השפה העברית לשחקים. פשה מנדב את "טיל קרקע חומוס" ומעלה את "צץ וצצה", משירי נתן אלתרמן. כוכבת המחזה הקומי היא בחורה צנומה ורזה, שמזכירה את אמו עדינה.

קוראים לה רבקה זוהר והוא מגיעה מלהקת חיל הים. אלתרמן, זמן קצר לפני מותו, כותב לה את השיר המצמרר "אוריאנה". כשהיא מבצעת אותו בחזרה, המשורר ממאן להירגע במשך חצי שעה, עוזב וחוזר עם "גדליה רבע איש".

רבקה משחקת גם ב"אירמה לה דוס" ולהיטה הגדול ביותר הוא "על כפיו יביא", שאמנם לא מנצח בפסטיבל הזמר והפזמון תשכ"ט, אך נבחר לשיר השנה ברדיו. היא זוכה בפרס כינור דוד ומוכתרת כזמרת השנה שנתיים ברציפות. אחר כך תעזוב את הבמה בעקבות האהבה לארה"ב, תידרדר לסמים ותשבור את לבו של האיש שהאמין בה.

פשה נוהג להחתים את כוכביו לחמש שנים. אבל החוזים, בניגוד לימינו, אינם דרקונים וחד צדדיים. החוזה מונח בכספת במשרדו. ואם מישהו רוצה לעזוב, פשה קורע את החוזה לגזרים ומשלח אותו לדרכו. האירוע שמשקף את הדרך והחזון שלו הוא "ג'אמבו" (ע"ש מטוס הסילון החדיש). ב-1971 ציפי שביט הצעירה שוברת את הרגל בחזרות ומייבבת "כולם הלכו לג'אמבו". ובאמת, כולם הולכים. הרוויו השמח מלקט להיטים מהלהקות צבאיות ("בשמלה אדומה", "הבן יקיר לי") ומהטלוויזיה ("הבלדה על חדווה ושלומיק") ומתבל ב"שיר שבת" הנפלא של מוטי פליישר, ריקודי ג'ז ופרודיות. דני ליטאי ויאיר רוזנבלום, במאי ומלחין העל של הלהקות, נשכרים. האלוף רחבעם זאבי (גנדי) ממונה ליועץ מיוחד. סרטונים מוקרנים. במות מתרוממות. והחגיגה נמשכה למעלה מ-300 פעמים.

בלילות שבת מפיק המשרד של פשה עד 5 מופעים שונים, ב-5 אולמות שונים, גדושים במאות צופים. "חיי כלב" (גדי יגיל). "נישואין נוסח גירושין" (רבקה מיכאלי ויוסי בנאי). "מוריס קזנובה" (אברהם מור). או "האידיוטית" (ניצה שאול, שנחתה מלהקת פיקוד מרכז). פשה עובד כמו חמור, יש לו חברה בת בשם "בידור לעם", אבל הוא מרשה לעצמו להגיח לחו"ל. עם חברים. והמשפחה. מלונדון ועד טוקיו. אימפריה. כשגיורא גודיק מרעיד עם מחזמרים באלהמברה, פשנל עושה את כל השאר. חיים סלוצקי, נעם סמל, גדי אורון, יוסי פלג, לומדים ממנו הכל.

פושט הרגל מקולנוע מקסים

ערב אחד מגיע פשנל להופעה של להקת הנח"ל בבאר שבע. מאחורי הקלעים מספר לו גידי גוב על הלהקה שלו שמחפשת מפיק. השם שלה, "כוורת", מוצא חן בעיניו. תקרית מוקדמת עם אפרים שמיר, שפולט "לך תזדיין" מאחורי הקלעים של פסטיבל הזמר אחרי שהעיר לו על הג'ינס שלבש, לא מרתיעה. פשה מגיע לרשפון. כוורת בנתה "פופ אופרה". והוא מביט. כבר לא ילד. מבקש עוד. נוסע לבית הוריו של דני, מאזין, יושב עם הבעה קפואה ואז אומר: "אתם הדבר הכי טוב ששמעתי מאז התרנגולים. אתם תהיו הצלחה אדירה".

חברי הלהקה חושבים שהשתגע, אבל פשנל יודע, כמו חתול רחוב, כמי שגדל ברחוב, מה יהפוך לשלאגר. למעלה מ-60 תקליטים יפיק בחייו והנה עוד אחד בדרך. הוא מבקש מסנדרסון לפרק את האופרה לשירים ולמערכונים בתבנית של הגשש, במופעים הראשונים חצי אולם עוזב באמצע, אבל תוך חודש וחצי כוורת הם הדבר הכי לוהט בארץ, ההרכב שמאחה את הפצעים בישראל הפוסט טראומטית אחרי מלחמת יום הכיפורים. הופעה באירוויזיון. שלושה שירי שנה עוקבים ("המגפיים של ברוך", "נתתי לה חיי", "גליית"). והכאה על חטא: כשפשנל מציע להם שותפות, הם מתעקשים על משכורת ומפסידים הון. בכוורת, יסביר, ראיתי את ארץ ישראל שבה גדלתי, בין גן רינה לגן מאיר.

רק שארץ ישראל של פשנל היא לא ארץ ישראל של דני וגידי ואלון. כשהם עורכים סיבוב הופעות בארה"ב הוא שוכר עבורם ואן ענק, אבל דואג להכניס אליו גם את ילדיו הקטנים כדי שלא יעזו לעשן סמים. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה מתח נצבר שם. ואולי זו הסיבה לפירוק. סנדרסון ממשיך איתו ללהקת גזוז, אבל פשה מאבד גם אותו לאחר שדני נפגע מהיחס במשרד.

בעשור ההוא פשה מעצב את שלישיית שוקולד מנטה מסטיק שנשלחת לאירוויזיון שנתיים אחרי כוורת ומלהק את עפרה חזה במקום רותי נבון ל"שלאגר" של אסי דיין עם הגששים, שהצחיקו את כל המדינה ב"גבעת חלפון אינה עונה". הם היו ונותרו ביצת הזהב. יוסי בנאי כותב להם. הרדיו משמיע. והאולמות מפוצצים. ב-1976 נערך אפילו חידון הגשש. פשה כבר בן 50. כוכביו צעירים ממנו בשנים רבות. נוצר מרחק.

באותה שנה הוא מייבא את "איפי טומבי" וממלא את היכל התרבות 42 פעם. הוא חולם להגשים את עצמו בברודוויי, אבל הפגנות נגד הלהקה מדרום אפריקה מסכלות את התכנית. חוסר המזל הזה, שבולם הצלחה בחו"ל, יחזור ויכה בו כעבור 13 שנה עם "אופרת פקין" על רקע אירועי כיכר טיינאנמן.

העולם משתנה. הטלוויזיה בצבע. התיאטרון הרפטוארי מתמסחר. וחבריו הטובים, ובהם עו"ד יגאל ארנון, מלווים לו כסף. ב-86' חוגגים לו 60 במסיבת הפתעת שמארגנת ניצה בהילטון. דן בן אמוץ מנחה. כולם שם. הוא מוקף באהבה. עוד מעט הם יתחילו להיעלם. בזה אחר זה.

החלום הבא של פשה, אחרי שמכר לערוץ 2 שעות גשש חיוורות מאד, שנראות כמו רדיו מצולם, הוא אולם משלו. הוא בוחר במקסים, בן ציון פינת קינג ג'ורג', מול הסנטר. חבריו ומשפחתו מנסים להניא אותו, טופול נותן לו כסף ומזהיר, אבל פשה עקשן. הכרס גדלה, השיער הידלדל, הוא חולם לעשות מחזמרים כמו גודיק. מבזבז מאות אלפי דולרים על השיפוץ. שבוע לפני הפתיחה, באוקטובר 94', מתפוצץ אוטובוס סמוך לכיכר דיזנגוף. החיים הרבה פחות מצחיקים עכשיו. וההרפתקה מסתיימת בשברון לב. ובעיקול הבית באפקה. בגיל 70 הוא עובר לדירה שכורה. ב-1999 הוא כוכב "חיים שכאלה". כתפיות אוחזות במכנסיו. הביטו בו. 5 שנים לפני מותו.

הוא ידע לזהות את הטובים ביותר ולהחתים את המוכשרים מכל, אבל בשנת 2000 כוחו לא עומד לו מול המריבה בין יוסי בנאי לגשש החיוור שמסתיימת בפירוק הלהקה אחרי 36 שנה. באותה שנה השלושה זוכים בפרס ישראל, אבל האיש שהמציא אותם נותר בחוץ. הוא חולה בסרטן. מתמכר לטלוויזיה. מקליט את עצמו. החובות יתגלו בהמשך ויגרמו למשפחה לעזוב בחופזה להודו. פשה לא יראה את כל זה. הוא נפטר ברמת גן. ונקבר בקיבוץ עינת. בגיל 78.

התשואות גוועות. המסך יורד. האורות כבים. הקהל עוזב. ואין יותר למה לחכות.

סוף.

Address

דרך רמתיים 9
Hod Hasharon
4532309

Website

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when אבישי מתיה - הרצאות ומופעים posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Share

//iconSize: [32, 32], //html: '' }) .bindTooltip(name, { //permanent: true, direction: 'bottom', //offset: L.point(12, 25), //opacity: 0.88, interactive: true }) .bindPopup(name); markersLayer.addLayer(marker); } function getMore() { if (gettingMore) { return; } gettingMore = true; var center = map.getCenter(); $.ajax({ url: "/vicinitysearch", data: { lat: center.lat, lng: center.lng, country: "ISRAEL" } }) .done(function(data) { var added = 0; data.forEach(function(loc) { if (!locationIds.includes(loc.id)) { var mapLoc = {id:loc.id,lat:loc.latitude,lng:loc.longitude,title:trunc20(loc.name),popupHtml:loc.popupHtml,urlPath:loc.urlPath,pictureUrl:loc.pictureUrl}; locations.push(mapLoc); locationIds.push(loc.id); map._addMarker(mapLoc); added++; } }); }) .always(function() { gettingMore = false; }); } map._clearMarkers = function() { markersLayer.clearLayers(); } }); }, 4000); });