23/04/2017
חורף 2007.. ארץ ישראל.. סבא חיים יושב בנינוחות האופיינית לו על הכורסה החורקת עם כוס הקפה המונחת בכף ידו, ואני מולו, מתבוננת בפניו הרכות והעדינות ועם זאת הקשות, ומתחילה, בחיל ורעדה, לשרבט בעזרת הפחם שבידי את קווי המתאר של פניו, של עיניו,
של שערו המשוח והמסורק, של חיוכו המסתיר עצב וכאב עמוק.
קו אחר קו, קמט אחר קמט, ואני יודעת שכל קמט כזה מותיר אחריו סיפור , חוויה, זיכרון...
ובלי להתכוון ובלי לומר מילה, סבא מתמסר לרגע המיוחד הזה ומספר לי את עצמו..
ואני? אני מתחילה אולי להבין איך שהוא אוצר בתוכו את העבר, ההווה והעתיד גם יחד, כאילו שבכל משבצת בחולצתו מסתתר לו עוד סיפור חי ופועם שמחכה לצאת אל ספר הזיכרונות של חיי ילדיו, נכדיו וניניו.
אני רק מגדירה, מבליטה , או מטשטשת את גבולותיו...
דווקא ביום המיוחד הזה , ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אני מתבוננת שוב בציור הזה ונפעמת מעוצמת החיים של מי שחווה על בשרו בגיל 14 את כל מה שבעצם לעולם לא ניתן לתאר, להבין או לעכל... אני רק יכולה להמשיך לנסות להתבונן ולצייר...
לזכרו המבורך של סבא חיים הרשליקוביץ 1925-2015
