23/10/2024
English follow :
כמעט 30 שנה אחרי, ובהרבה בתים בבוסניה הקירות עדיין מחוררים מרסיסי פגזים. צמאל, המארח שלי, אמר שזה מעצלנות. לי נדמה שזאת דרך לא לשכוח. בצומת ליד הבית, הוא סיפר לי איך הוא ואחיו קאמל ניצלו בנס מפגז בזמן שהחליפו גלגל, ובצומת אחר סיפר שזה היה המקום שממנו בצבץ מדי פעם קנה הטנק שירה פגזים על העיר והאזרחים. סרייבו הייתה מטווח, הוא היה המתרגם של העיתונאים האמריקאים בעיר, ראה וחווה הרבה.
בסרייבו - העיר, האירוח והסריגה נשזרו. איגור, חבר של צאמל, הסביר לי בבר, אולי אחד מהיפים שהייתי בו בחיים, שאחרי שהוא איבד כל כך הרבה חברים, כל הבעיות בחיים הן רק בעיות טכניות שאפשר לפתור. בסרט על החיים בסרייבו, שמוקרן במוזיאון המלחמה, אומר זמר רוק שבסרייבו לא עושים אמנות סוריאליסטית, פשוט כי הקיום סוריאליסטי. ביום שבו סרגתי הגיעו ילדי גנים לאנדרטה לילדים שנהרגו, והניחו בלונים ופרחים.
ב-7 באוקטובר, בארוחת ערב, בין פסטה פטריות טריות מהחורש ליד , לעשן סיגריות ממולאות בטבק מקומי, כשעל המסך הענק ברקע, או בחזית, אל-ג'זירה שידרה כתבה על הישראלים וטקסי הזיכרון, הרגשתי פתאום שהמשפחה המקסימה הזו, כאילו, באיזשהו אופן, יושבת איתי על הגדר הסרוגה - מזדהה ועדה לזוועות.
קאמל סיפר שאחרי המלחמה והפוגרום שהיה אצלם, הוא ראה מתוך הזדהות המון סרטים על יהודים והשואה. "ועכשיו עזה?" הוא שאל אותי באימה ותמימות, "מה אני אמור לחשוב?"
תודה לצמאל, קאמל, אדיסה ועאמר שפתחו לי את ביתם, לבם וחייהם, ותמכו בהמון אהבה בקיום הסוריאליסטי שלי שם.
Almost 30 years later, and in many houses in Bosnia the walls are still riddled with shrapnel. Dzemal, my host, believes is out of neglectness. I think that perhaps it is a way not to forget. At an intersection next to his house, he told me how he and his brother Kemal were miraculously saved from a shell while changing a tire. At another intersection he pointed out the spot where a Serbian tank barrel would occasionally pop up firing shells at the city and its citizens. Sarajevo was a shooting range, and as translator to the American journalists in the city, he saw and experienced a lot.
In Sarajevo - the city, the hosting and the knitting got intertwined. Igor, a friend of Dzemal, explained to me in a bar, perhaps one of the most beautiful I've ever been to, that having lost so many friends, all the problems in life seem merely technical ones that can be solved. In a film about life in Sarajevo, screened at the war museum, a rock singer says that in Sarajevo people don't make surrealist art, because existence itself is surreal. On the day I knitted, kindergarten children came to the memorial for the children who were killed, and placed balloons and flowers.
On October 7, at dinner, between pasta with fresh mushrooms picked in the woods nearby, and smoking ci******es with local to***co, when on the huge screen in the background, or in the foreground, Al-Jazeera was broadcasting a story about Israelis and the memorial ceremonies, I suddenly felt as though this lovely family was, in a way, sitting with me on the crocheted fence - empathetic and witnessing the horrors.
Kemal said that following the war and the massacre -pogrom they underwent, he watched with a feeling of kinship a lot of movies about Jews and the Holocaust. "And now Gaza?" He asked me with innocent horror, "What am I supposed to think?"
Big thanks to Dzemal, Kemal, Adisa and Amar who opened their home, their hearts, and their lives to me, and supported my surreal existence there with lots of love.
